משלי, פרק י״א, פסוק י״ז

יחסו של האדם אל עצמו ואל סביבתו הקרובה מהווה מראה לדמותו המוסרית. מידת החסד האמיתית מתחילה לעיתים דווקא פנימה, ואילו מניעת טובה ופגיעה עצמית מעידות על פגם עמוק במידות. המילה וְעֹכֵר מבטאת השחתה ובלבול, והמילה שְׁאֵרוֹ משמעה בשרו [מצודת ציון].

הגישה המרכזית בקרב רבים מן הפרשנים היא שהפסוק עוסק ביחסו של האדם לגופו הפיזי. לפי גישה זו, גֹּמֵל נַפְשׁוֹ הוא אדם הדואג לספק לגופו את צרכיו ההכרחיים, כמו מזון ולבוש, כדי לשמור על בריאותו. אדם כזה מוגדר כאִישׁ חָסֶד, שכן החמלה שהוא חש כלפי עצמו היא הבסיס לחמלה כלפי הזולת. לעומתו, מי שוְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ הוא אדם המסגף ומרעיב את גופו [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. המניע לפגיעה עצמית זו יכול להיות קמצנות קיצונית ואהבת ממון הגוברת על הדאגה לגוף [מצודת דוד, אמרי דעת], או לחלופין, מחשבה דתית מוטעית לפיה עינוי הגוף הוא רצוי. ואולם, סיגוף הגוף מנוגד לרצון ה׳, שכן הבריאות הפיזית נחוצה כדי שהאדם יוכל לעבוד את בוראו ולפתח את שכלו [רלב"ג]. לכן, המונע מעצמו את צרכיו מכונה אַכְזָרִי, מתוך תפיסה שמי שמתאכזר לעצמו, קל וחומר שיתאכזר לאחרים [רלב"ג, מצודת דוד].

מול הגישה הגופנית, ישנם פרשנים המעבירים את מוקד הפסוק אל המישור הרוחני. באור זה, גֹּמֵל נַפְשׁוֹ הוא אדם המטפח את שכלו, מקרב את עצמו לחכמה ומשתדל בשלמותו הרוחנית, במקום לרדוף אחר הבלי העולם [אבן עזרא, עמנואל הרומי, אמרי דעת]. אדם זה עושה חסד עם אחרים מבלי לצפות לתמורה, ואף שנדמה כי הוא מחסיר ממשאביו החומריים כשהוא מחלק את כספו, הוא למעשה גומל טובה גדולה לנפשו הרוחנית שתזכה לשכר [מלבי"ם, אלשיך]. מנגד, האַכְזָרִי הוא מי שמשקיע את כל מרצו בתענוגות העולם על חשבון הנפש [אבן עזרא]. יתרה מכך, אכזריותו של אדם כלפי אחרים מובילה לכך שהוא וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ, כלומר מביא חורבן על בשרו שלו, שכן החברה תשיב לו באותה מטבע ותתאכזר אליו בחזרה [מלבי"ם].

גישה שלישית מפרשת את הפסוק על יחסו של האדם למשפחתו הקרובה. לפי כיוון זה, המונחים נַפְשׁוֹ ושְׁאֵרוֹ מכוונים לקרובי המשפחה. האִישׁ חָסֶד הוא מי שגומל טובה לקרוביו, בעוד האַכְזָרִי משחית ופוגע בהם [רש"י]. באופן ספציפי, הדבר בא לידי ביטוי ביחסו של אדם לאשתו; אדם רשאי לצמצם את הוצאותיו שלו ולחיות בצניעות כדי לא להזדקק לבריות, אך אם הוא כופה על אשתו לרדת ברמת חייה ולהצטמצם, הדבר נחשב לאכזריות, שכן עליו לפרנסה לפי כבודה [אלשיך].