משלי, פרק י״א, פסוק כ״ט

התנהלות הרסנית, בין אם היא נובעת מעצלות, מידות רעות או חוסר תבונה, מובילה את האדם לאובדן נכסיו ולשעבוד. הניגוד החד המוצג כאן ממחיש כיצד ניהול כושל של משאבים חומריים או רוחניים מותיר את האדם בחוסר כל, בעוד החכמה מעניקה יציבות ושליטה.

החלק הראשון של הפסוק עוסק באדם שהוא עֹכֵר בֵּיתוֹ, כלומר משחית ופוגע במשפחתו ובקניינו. הפרשנים מציעים מספר גורמים לאותה עכירות. הגישה המרכזית רואה בכך ביטוי לעצלות, שבה האדם אינו עובד ואינו לומד, ובכך הוא מונע מבני ביתו את צורכיהם הבסיסיים [רש"י, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. גישות אחרות מצביעות על התנהלות כלכלית פזרנית והרסנית [מלבי"ם], או על פגיעה בבית מתוך קפדנות יתר, קמצנות וחוסר אכפתיות [ביאור שטיינזלץ], ואף על גאוות עשירים הבוטחים בהונם [אלשיך].

כתוצאה ממעשיו, אדם זה יִנְחַל־רוּחַ. משמעות הדבר היא שהוא יישאר בחוסר כל וינחל רק ריקנות והבל [רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. עם זאת, חלק מהפרשנים מבארים את המילה רוּחַ במשמעות של כעס, שכן העוני והמחסור שגרם בעצלותו יולידו מריבות ותרעומת בתוך ביתו [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את הרוח כגסות רוח וגאווה, שנותרות באדם גם לאחר שאיבד את כל עושרו [אלשיך].

החלק השני של הפסוק, וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם־לֵב, מציג את התוצאה הבלתי נמנעת של איוולת זו. מתוך שאיבד את רכושו, האוויל יעני וייאלץ להפוך לעבד לאדם חכם שהשכיל לבנות את הונו בתבונה [מצודת דוד, עמנואל הרומי, מלבי"ם]. פירוש נוסף גורס כי רכושו ועבדיו של האוויל יעברו בסופו של דבר לידיו של החכם [אבן עזרא, רלב"ג]. לחלופין, הירידה מנכסיו עשויה להכניע את האוויל, כך שישעבד את עצמו לחכם כדי ללמוד ממנו כיצד להימנע מנפילות דומות בעתיד [אלשיך].

לצד הפירוש המעשי, הפרשנים מציעים רובד אלגורי שבו הבית מסמל את גופו ונפשו של האדם. מי שאינו מנצל את כוחותיו הנפשיים והשכליים לייעודם הראוי, או לחלופין מעמיס על גופו סיגופים וייסורים שהתורה לא דרשה, משחית את ביתו הרוחני ולא ירוויח מכך מאומה [רלב"ג, עמנואל הרומי]. על פי גישה זו, החֲכַם־לֵב הוא מי ששכלו שולט בנפשו ומנהיג אותה על פי חוקי החכמה, בעוד האֱוִיל הוא מי שמפקפק בחכמה ונותן לתאוותיו לסעור כרוח ההורסת את הבית. לפיכך, המסר הפנימי של הפסוק הוא הקריאה להשליט את החלק השכלי על כוחות הנפש הנמוכים, ולהפוך את האיוולת והתאווה לעבדים המשרתים את חכמת הלב [מלבי"ם, עמנואל הרומי].