האדם נבחן לא רק במעשיו החיצוניים, אלא בעיקר בטוהר כוונותיו ובהתאמה שבין פנימיותו לחיצוניותו. כאשר ישנו פער בין הלב לבין המעשה, נוצר עיוות מוסרי ורוחני שה' מרחיק מעליו. לעומת זאת, השלמות הפנימית והעקביות בדרך הטוב הן אלו שמעוררות את רצון ה' וקרבתו.
המילה עקשי משמעותה דבר עקום ובלתי ישר [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהתואר עקשי־לב מכוון לאנשים צבועים וחסרי יושר, המציגים כלפי חוץ חזות ישרה אך מחשבות ליבם עקומות. לעומתם, תמימי דרך הם אנשים שהתנהגותם שלמה, והם משווים את החלק הנסתר שבהם לחלק הגלוי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישה זו מקבלת רובד נוסף כאשר בוחנים את כוונת המעשה. אפילו פעולה חיובית כשלעצמה, כמו מתן צדקה, עלולה להפוך לתועבה אם היא נובעת ממניעים פסולים. אדם שעושה עוול ומרמה, ולאחר מכן מחלק צדקה מתוך הרכוש שגזל כדי לייצר לעצמו תדמית טהורה ולהשתיק ביקורת, מעשיו מתועבים לפני ה' משום שעקמומיות הלב משחיתה את הפעולה הטובה [אלשיך].
מנגד לפרשנות המוסרית, ישנה גישה הבוחנת את הפסוק מבעד לפריזמה השכלית והפילוסופית. לפי תפיסה זו, עקשי־לב הם אנשים שעקמומיותם גורמת להם לשיבושים באמונות ובדעות המרכזיות, בעוד שתמימי דרך הם אלו שחוקרים ודורשים בשלמות וביושר אינטלקטואלי כדי להישמר מטעויות [רלב"ג]. הלב מייצג את הכוח השולט באדם. מי שמנהיג את כוחותיו על פי החוכמה באופן עקבי, מבלי לסטות מן הדרך בגלל תאוות ויצרים, נחשב לתמים דרך וזוכה לרצון ה'. לעומתו, העיקש חולק על חוקי החוכמה ופועל בניגוד אליהם, ולכן הוא תועבה. בין שני הקצוות הללו נמצא האדם הממוצע, שמסכים עם החוכמה אך לעיתים נכנע ליצרו; אדם זה עדיין נמצא במאבק פנימי מתמיד, ולכן אינו מוגדר כתועבה אך גם טרם הגיע למדרגת הרצון השלם [מלבי"ם].
במבט רחב יותר, ה' הוא שלם מכל שלם, ואין שלמות הדומה לשלו. לכן, הרצויים לפניו, התמימי דרך, הם אלו המשתדלים להידמות אליו ככל יכולתם, וכאלה שכל פעולותיהם מביאות שלמות להם ולסביבתם. מי שאינו מתאמץ להשיג שלמות זו וללכת בדרך הסלולה של החוכמה, מתרחק מה' ונחשב לתועבה לפניו [עמנואל הרומי].