כוחו ההרסני של הדיבור השקרי עומד בניגוד מוחלט לכוחה המציל של החכמה והמודעות. המילים בְּפֶה חָנֵף מתארות אדם רשע, צבוע או מחניף, המשתמש בדיבורו כדי לפגוע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאותו חנף מנצל את האמון של חברו כדי להדיח אותו לדרך רעה ולהכשיל אותו בחטא [רש"י, רלב"ג]. גישות נוספות מרחיבות את אופי הפגיעה: יש שרואים בכך פגיעה מוחשית באמצעות עדות שקר, רכילות וסכסוכים [אבן עזרא, אמרי דעת], ויש המדגישים את סכנת החנופה עצמה, שבה האדם מתפתה ונופל ברשת דברי החלקלקות של רעהו, מה שגורם לו לנזק גופני ורוחני גם יחד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. בנוסף, ייתכן שהמילה חָנֵף אינה מתארת את האדם עצמו, אלא משמשת כתואר לפה, כלומר "פה מלא חנופה" [עמנואל הרומי].
לעומת ההשחתה, החלק השני של הפסוק מציג את דרך ההצלה – וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ. הפרשנים מסכימים כי הדַעַת היא המפתח להצלה, אך מציגים גוונים שונים לגבי מהותה. יש המפרשים שמדובר בדעת תורה, המעניקה לאדם את הכלים לזהות את החנופה וההסתה ולהתרחק מהן [רש"י, מצודת דוד], ויש הרואים בכך שכל ישר וחכמה טבעית המאפשרים לצדיקים לראות מבעד לשקרים ולהימנע ממריבות [רלב"ג, אבן עזרא, אמרי דעת].
מתוך כך, עולה מחלוקת פרשנית בשאלה מי בדיוק ניצל בזכות אותה דעת. בעוד שרוב הפרשנים מבינים כי הצדיקים מצילים את עצמם ממוקשי החנף, יש המפרשים כי הצירוף דַעַת צַדִּיקִים מתייחס לכך שאנשים אחרים ניצלים בזכות עצתם והדרכתם של הצדיקים [עמנואל הרומי, אמרי דעת]. פירוש נוסף מציע קריאה אקטיבית יותר: כאשר הצדיקים יודעים ומגלים את מזימתו של החנף, הם מתערבים ופועלים באופן פעיל כדי לחלץ את הקורבן מידיו [עמנואל הרומי].
זווית פסיכולוגית ותיאולוגית שונה לחלוטין מציעה כי הפסוק עוסק בהכרה בהשגחת ה'. לפי גישה זו, החנף משתמש בפיו כדי לזלזל ברשע אחר שנענש ומת, וזאת רק כדי להימנע מלהודות בגלוי שה' הציל צדיק ממוות והעניש את הרשע במקומו. אולם, עמוק בתוך תודעתו והכרתו, הוא מבין את האמת – שהצדיקים אכן ניצלים מן הצרה בזכות צדקתם [אלשיך].