הדינמיקה של הצדק האלוהי פועלת לעיתים קרובות בדרך של תמורה, שבה ישועתו של האדם הטוב כרוכה במפלתו של עושה הרעה. המילה נֶחֱלָץ מוסברת במשמעות של הוצאה, שליפה וחילוץ ממקום סגור או ממצב מסוכן, בדומה לחליצת נעל או לשליפת אבנים מקיר [מצודת ציון, אבן עזרא].
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת מנגנון החילוף שבו הרשע בא במקומו של הצדיק. הגישה הראשונה מתמקדת במציאות האנושית ובמזימות שאנשים רוקמים. לפי קו מחשבה זה, כאשר הרשע מכין מלכודת או מתכנן רעה כנגד הצדיק, הצדיק מצליח להיחלץ מן הפח, ומי שנופל לתוכו בסופו של דבר הוא הרשע עצמו ברוב תחבולותיו, בדומה לסיפורם של המן ומרדכי [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת בקרב רוב הפרשנים מעתיקה את ההתרחשות אל בית הדין של מעלה ואל מערכת הגזרות השמימית. כאשר נגזרת צרה על הצדיק, בין אם מצד מערכת המזלות ובין אם מצד מידת הדין, והגזרה מתבטלת בזכות מעשיו הטובים או חזרתו בתשובה, הצדיק ניצל. אולם, מכיוון שמידת הדין או מלאך המוות דורשים את שלהם, הגזרה חייבת לחול על מישהו. במצב כזה, ה' נותן את הרשע ככופר וכפדיון נפש תחת הצדיק, והרשע הוא זה שסופג את הצרה שהייתה מיועדת במקור לאדם הישר [רלב"ג, אבן עזרא, חומת אנך, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. חילופים אלו נועדו, בין היתר, להראות לעין כל את אהבתו של ה' לצדיקים [אלשיך], וכשם שראוי שהרשע ייכשל, כך ראוי שהצדיק יינצל [אמרי דעת].
גישות נוספות מציעות הבנות שונות למושג ההחלפה. יש המפרשים כי הצדיק ניצל מצרה דווקא בעקבות מותו של הרשע [רש"י]. אחרים טוענים כי מדובר בתוצאה טבעית של אורחות חייהם: הצדיק, בזכות שלמותו ובחירתו בטוב, מרחיק את עצמו מצרות גשמיות ורוחניות, בעוד הרשע נכנס למקומות המסוכנים וסופג את העונשים [עמנואל הרומי]. פירוש נוסף ומקורי למילה תַּחְתָּיו אינו רואה בה בהכרח החלפה של מקום, אלא תיאור של מעמד: הצדיק מתעלה ונפשו צרורה בצרור החיים, ואילו הרשע נותר מושפל ונרמס תחת כפות רגליו של הצדיק [עמנואל הרומי].