נתינה לזולת אינה מחסרת ממשאביו של האדם, אלא להפך – היא המפתח לשפע ולצמיחה אישית. עיקרון זה של מידה כנגד מידה שזור לאורך הכתוב, המבטיח כי אדם המשפיע טוב על סביבתו יזכה לברכה דומה בעצמו. יש מן המפרשים הרואים בכך המשך ישיר לרעיון המובע בפסוק הקודם, העוסק באדם המפזר את הונו ומוסיף להתעשר [עמנואל הרומי, אמרי דעת].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בצדקה חומרית. נֶפֶשׁ בְּרָכָה מתארת אדם נדיב וותרן בממונו, אישיות החפצה תמיד להוסיף טובה לזולת ולברך את סביבתו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה ברכה עצמה מבטאת הוספה וריבוי [רש"י, מצודת ציון]. אדם כזה יזכה כי נפשו תְדֻשָּׁן – מונח המגיע מעולם השומן והדשן, ומבטא אושר, חיוניות ושפע רב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
במקביל, מי שהוא מַרְוֶה ומשביע את העניים והנזקקים, כמו גן רווה במים [מצודת ציון, רש"י], מובטח לו כי גַּם־הוּא יוֹרֶא – כלומר, הוא ישבע מטוב ה׳ ויזכה לחיים שלווים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מדגיש את הפן המעשי של הדברים ומסביר כי הברכה תחול במיוחד על מי שמשביר ומוכר מזון לאנשים בעת רעב, בניגוד למי שאוגר את תבואתו.
לצד הפירוש החומרי, קיימת שכבת פרשנות רוחנית הרואה בכתוב משל להפצת חכמה ולימוד תורה. לפי גישה זו, הנפש המבורכת היא זו שחוננת את הזולת בשכל ובחכמה. כאשר אדם מַרְוֶה את הצימאון השכלי של תלמידיו, הוא אינו מאבד מחכמתו, אלא מתעשר בה בעצמו בבחינת "ומתלמידי יותר מכולם" [עמנואל הרומי]. יתרה מכך, מי שמורה את דרך ה׳ לאחרים, ה׳ בעצמו ילמד אותו דעת [מלבי"ם], או שיעניק לו שררה וגדולה [אבן עזרא]. בהקשר זה, יש המציינים כי המילה יוֹרֶא נגזרת גם מלשון הוראה, לימוד והדרכה [אבן עזרא, אמרי דעת].
רובד נוסף של הפירוש לוקח את הדברים אל מעבר לעולם הזה. האלשיך מזהיר שלא לחשוב כי השכר על נדיבות מסתכם רק בתוספת חומרית בעולם הנוכחי, אלא העיקר שמור לעולם הבא. לפי פירושו, הנפש תדושן ותזכה לראות פני שכינה. כתיבת המילה יוֹרֶא באות אל"ף רומזת לעתיד לבוא, אז הצדיק שנתן צדקה והרווה את העני בידו החומרית, יזכה להשתמש באותה יד כדי להורות באצבעו על ה׳ ולומר "זה אלי".