הבחירות המוסריות של האדם אינן רק מעשים חיצוניים, אלא כוחות פנימיים המעצבים את גורלו ומתווים את מסלול חייו. הניגוד בין המצפן הפנימי המגן על ההולכים בדרך הטוב, לבין מנגנון ההרס העצמי הטמון בדרכם של הרשעים, עומד במוקד הדברים.
החלק הראשון של הדברים עוסק באנשי המעלה. המילה תֻּמַּת מתארת תמימות, שלמות, התנהגות נאמנה וקביעות שאין בה פניות או מניעים נסתרים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. היְשָׁרִים הם אלו ששכלם ומידותיהם נוטים לטוב באופן טבעי, בניגוד למי שנאלץ לכבוש את יצרו במאמץ מתמיד [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי תכונת התמימות הזו תַּנְחֵם, כלומר תנהל ותדריך אותם. השלמות הפנימית של הישרים משמשת עבורם כמורה דרך המוליך אותם אל מחוז חפצם, מגן עליהם מפני מכשולים, ומביא אותם אל מקום של שלווה והצלחה אמיתית [רלב"ג, אבן עזרא, אמרי דעת]. יתרה מכך, תמימותם מעניקה להם את היכולת לשלוט ברוחם ולהימנע מחטא באופן טבעי מתוך סבלנות ואורך רוח [אלשיך].
מנגד, החלק השני מתאר את גורלם של הבֹּגְדִים, אלו שבוחרים לסטות מקו היושר ולפעול בדרכי עורמה. דרכם מאופיינת כסֶלֶף, מונח שמשמעותו עקמומיות, עיוות וקלקול הצדק [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעקמומיות הזו לא תביא לבוגדים את התועלת שהם קיוו להשיג, אלא להפך – היא יְשָׁדֵּם. מילה זו נגזרת משורש שוד וגזל, ומשמעותה הרס וחורבן [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
העיוות המוסרי של הבוגדים משול לשודד האורב בדרך; הוא בוזז מהם את נפשם, מונע מהם את המעלה והשלימות שלשמה נבראו, ומפיל אותם לבאר שחת [מלבי"ם, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. למעשה, מתבאר כאן שאין צורך בעונש חיצוני לבוגדים, שכן עצם הבגידה והמעשים המקולקלים הם אלו שמייסרים אותם ומביאים עליהם אסון, עד כדי מחיקתם מן העולם [אלשיך, אבן עזרא, אמרי דעת]. בעוד שהישרים מובלים בבטחה על ידי מצפונם הנקי, הרשעים נופלים קורבן למלכודת שהם עצמם טמנו.