משלי, פרק י״א, פסוק ט״ו

קבלת אחריות על אנשים בלתי מוכרים או על רעיונות זרים טומנת בחובה סכנה גדולה, הן במישור הכלכלי והן במישור הרוחני.

רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות המילים רע ירוע היא שבר מוחלט, התרסקות ורציצה [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת דוד]. המילה תוקעים מתייחסת לתקיעת כף, שהיא פעולה סמלית של הבטחה וקבלת אחריות משפטית כערב [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, מלבי"ם, רש"י].

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת במישור הכלכלי של הלכות הלוואה וערבות. אדם שנעשה ערב להלוואה של אדם זר שאינו מכיר את טיבו ואמינותו, סופו שישבר, יפסיד את ממונו ויתחרט על כך. לעומת זאת, מי ששונא לתקוע כף ולהבטיח הבטחות פיננסיות עבור אחרים, שומר על עצמו וחי בביטחון [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. יש המדייקים מתוך הפסוק חלוקה לרמות שונות של סיכון: בעוד שבעבור אדם זר מסוכן להיכנס אפילו לערבות רגילה, הרי שהביטוי תוקעים מתייחס לערבות מוחלטת (קבלנות) שבה המלווה גובה את הכסף ישירות מן הערב. לכן, אדם זהיר ישנא תקיעת כף אפילו עבור חבר קרוב, כדי שלא ימצא את עצמו נאלץ לשלם את החוב באופן מיידי [מלבי"ם].

מנגד, יש המאירים את הקושי החברתי שנוצר מתוך מציאות זו. עשירי העם חוששים להלוות לעניים ללא ערבים, אך הערב עצמו חושש משתי רעות המרומזות במילים רע ירוע – גם להיאלץ לשלם מכיסו, וגם להסתכסך לאחר מכן עם הלווה בניסיון לגבות את כספו בחזרה. פחד זה גורם לאנשים לשנוא ערבויות, מה שעלול להפוך את מצוות ההלוואה למועקה ולפגוע בעניים [אלשיך].

רובד פרשני נוסף, אלגורי, לוקח את המושגים של ערבות וזרות לעולמות הנפש והאמונה. יש המפרשים את הפסוק על אדם רשע שהתחייב ושיעבד את ליבו לעבודה זרה, ואת התוקעים כאנשים המשלבים ידיים כדי לעשות רע וללכת בעצת חטאים [רש"י].

אחרים רואים במילה זר רמז ליצר הרע ולתאוות הגופניות, שהן זרות למהותו השכלית והרוחנית של האדם. מי ש"עורב" ונותן מקום לכוחות החומריים הללו, מביא על עצמו שבר רוחני. לעומת זאת, האדם הבוטח הוא זה ששונא להיכנע לתאוות אלו, ומסתמך על שכלו ועל השגחת ה' [רלב"ג, עמנואל הרומי]. בדומה לכך, יש שדורשים את הפסוק על הרחקה מאמונות זרות; התוקעים הם כסילים המפיצים דעות שקריות ומכריזים על אמונתם הרעה, כאשר האדם השלם שונא את חברתם ובוטח באמונתו הטהורה בה' [אמרי דעת].