האדם נולד עם טבע גולמי הזקוק להכוונה, ולכן מי שהוא אֹהֵב מוּסָר ומוכן לקבל מרות וייסורים מאת ה', מוכיח שהוא אֹהֵב דָּעַת. קיימת תלות הדדית והדוקה בין המידות לשכל, שכן הנכונות לתקן את ההתנהגות היא תנאי להשגת חכמה, ומי ששואף להשכלה מבין ממילא את הערך שבתיקון מעשיו. לעומת זאת, אדם שהוא וְשׂוֹנֵא תוֹכַחַת ודוחה אפילו ביקורת המבוססת על טיעונים הגיוניים, מונע מעצמו את האמצעי היחיד להשתפר. בשל כך הוא מוגדר כבָּעַר, כלומר שוטה הנמשל לבהמה חסרת הבנה, שיישאר תמיד בור וחוטא.
משלי, פרק י״ב, פסוק א׳
אֹהֵ֣ב מ֭וּסָר אֹ֣הֵֽב דָּ֑עַת וְשׂוֹנֵ֖א תוֹכַ֣חַת בָּֽעַר׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.