משלי, פרק ט״ו, פסוק ל״ב

אדם שהוא פּוֹרֵעַ מוּסָר, כלומר מבטל, פורץ גדרות או משליך מעליו את ההדרכה המוסרית, הוא למעשה מוֹאֵס נַפְשׁוֹ. בהתעלמותו ממוסר המבוסס על יראת העונש, הוא מונע מנפשו להגיע לשלמות, פועל מתוך יצרים כבהמת פרא ומביא על עצמו אבדון, כמי ששונא את נפשו. לעומת זאת, אדם שוְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת המבוססת על היגיון שכלי, ומקשיב לה באהבה, רוכש כלי חיוני להפנמת הדרכה ולעבודת ה'. בזכות הקשבה זו הוא קוֹנֶה לֵב, כלומר רוכש לעצמו שכל, תבונה ושליטה על דחפיו הגופניים, ואף זוכה לקנות את ליבם של האנשים סביבו.