מערכות יחסים אנושיות טומנות בחובן לעיתים פער מסוכן בין הבעת הפנים החיצונית לבין כוונת הלב הנסתרת. אחד האיומים הגדולים ביותר הוא השונא הצבוע, המשתמש במילים חלקות כמסווה לכוונותיו ההרסניות.
המילה בשפתו נכתבת בכתיב חסר, אך מסורת הקריאה היא ברבים, בשפתיו [מנחת שי]. בחלקו הראשון של המשפט, ינכר שונא, מתואר כיצד האויב מסתיר את איבתו. הפועל ינכר מבטא את ההפך מהכרה, כלומר העמדת פנים והתחזות לאדם זר, בדומה לביטוי "ויתנכר אליהם" [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי השונא משתמש בחלקלקות שפתיו כדי להסוות את טינתו ולהציג את עצמו כאוהב וכחבר, כך שאיש לא יוכל לזהות את כוונותיו האמיתיות [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, לעיתים השונא משתמש בדיבורו כדי "לטלאות" ולכסות סדקים שנוצרו כאשר שנאתו נחשפה בטעות, והוא ממהר להרעיף דברי אהבה מזויפים שהם מן השפה ולחוץ בלבד [אלשיך].
לעומת החזות הידידותית, חציו השני של המשפט חושף את המציאות הפנימית: ובקרבו, בתוך עומק לבו, ישית, הוא מניח ונוצר, מרמה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. השנאה אינה עוזבת אותו, והוא מנצל את האמון שהוא רוכש באמצעות דיבורו כדי לחשוב על תחבולות ולטוות רשת שבה יוכל ללכוד ולהפיל את קורבנו [רלב"ג, מלבי"ם, מצודת דוד].
מעבר לרובד הבין אישי, תיאור הצביעות מתפרש גם לממדים נוספים. במישור הרוחני, מדובר באלגוריה על אדם המחניף בשפתיו ומציג את עצמו כלפי חוץ כמאמין ועובד ה', בשעה שלבו רחוק מכך ומלא במרמה [מלבי"ם]. במישור החברתי והכלכלי, פעמים רבות שנאה נסתרת זו נובעת מסכסוכים סביב הלוואות, משא ומתן או שותפויות עסקיות. במקרים שבהם מתגלה שנאת חינם מכוסה שכזו בין חברים או שותפים, מן הראוי לחשוף את כוונותיו של השונא ברבים, לבייש אותו ולייסרו על התנהגותו [אמרי דעת].