הענקת כבוד לאדם שאינו ראוי לו היא פעולה חסרת תוחלת, ולעיתים אף מסוכנת. שלמה המלך ממשיל את נתינת הכבוד לכסיל לפעולה משונה של צרור אבן במרגמה, משל שזכה למגוון רחב של פירושים לאור משמעותן הכפולה של מילות הפסוק.
ראשית, הפרשנים נחלקו בביאור המילים כצרור אבן במרגמה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה כצרור משמעותה קשירה, ואילו במרגמה היא כלי קלע המשמש לזריקת אבנים [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי במרגמה היא ערימה גדולה של אבני בניין [רלב"ג, עמנואל הרומי], או מלשון תפארת ודבר משובח [אבן עזרא]. המילה כצרור מתפרשת גם כעטיפה של אבן קטנה או שבר כלי חרס [אבן עזרא, עמנואל הרומי].
על בסיס הפירוש כי המרגמה היא קלע, עולות כמה גישות להבנת המשל. הגישה הראשונה מתמקדת בזמניות: כשם שאבן הנקשרת בקלע נמצאת שם זמן מועט בלבד מכיוון שהיא עומדת להיזרק, כך הכבוד שניתן לכסיל אינו מתקיים לאורך זמן, שכן הכסיל ימהר לבזות את עצמו במעשיו [רש"י, מצודת דוד].
גישה שנייה מתמקדת בנזק. נתינת כבוד לכסיל אינה מביאה תועלת, ואין לדעת לאן כבוד זה יתגלגל ויזיק [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, כאשר מעניקים לכסיל כבוד באמצעות מענה של דברי חכמה, הוא עלול להשתמש בהם כנשק, בדומה לאבן קלע, ולהפוך את התשובות לדברי מינות שיפגעו באנשים תמימים [מלבי"ם]. בהקשר זה, חז"ל דרשו כי לימוד תורה לתלמיד שאינו הגון משול לזריקת אבן לפסל של עבודה זרה [רש"י].
לעומת זאת, פירוש הפוך ומקורי מציע כי המשל אינו עוסק בזריקת האבן, אלא דווקא במניעתה. כשם שקשירת האבן בחוזקה בתוך הקלע מונעת ממנה לעוף ולפגוע, כך אדם המעניק כבוד לכסיל עושה זאת כדי לפייסו, ובכך הוא כובל את ידיו ומונע ממנו להוציא אל הפועל את כוונותיו להזיק [אלשיך].
מזווית שונה לחלוטין, המפרשים את המרגמה כערימת אבנים או כדבר תפארת, רואים במשל ביטוי של חוסר התאמה מוחלט. נתינת כבוד לכסיל משולה להשלכת אבן יקרה לתוך ערימה של אבני בניין פשוטות, שם היא מאבדת את ערכה ואינה ניכרת. הכבוד, שהוא למעשה החכמה, מקומו אצל החכמים, ולכן אינו יכול לעמוד או להיות מזוהה אצל הכסיל [רלב"ג, עמנואל הרומי]. לחלופין, הדבר דומה לעטיפת אבן פשוטה וחסרת ערך בתוך בגד מפואר, פעולה הממחישה את האבסורד שבהענקת כבוד למי שאינו ראוי לו [אבן עזרא].