צביעות אנושית והפער בין הבעת פנים חיצונית לכוונות פנימיות עומדים במוקד משל זה. הכתוב מציג תמונה חיה של רמאות, ומשווה אדם שדיבורו חלקלק אך כוונותיו זדוניות לכלי זול ומסווה.
החלק הראשון של הפסוק מציג את הדימוי החומרי: כֶּסֶף סִיגִים, שהוא הפסולת של הכסף או כסף מזויף המעורב בנחושת [מצודת ציון, אמרי דעת], אשר מְצֻפֶּה, כלומר מצופה ומחופה [מצודת ציון], עַל חָרֶשׂ - כלי חרס פשוט. מבחוץ, הכלי נראה מבריק, נוצץ ובעל ערך, אך מתחת לציפוי הדק מסתתר חומר זול וחסר כל תועלת [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, מכיוון שציפוי הפסולת הדל אינו מתחבר ומתדבק היטב לחרס, סדקים עתידים להיווצר בו, ודרך בקיעים אלו תיחשף לבסוף מציאותו הפנימית והפחותה של הכלי [אלשיך, מצודת דוד].
ממש כמו הכלי המזויף, כך הם אנשים שחיצוניותם מושכת אך מהותם הפנימית היא לֶב־רָע, לב המלא בשנאה, מרמה וזדון. אנשים אלו נראים כאוהבים אך למעשה הם אויבים, המדברים אחד בפה ואחד בלב [רש"י, מלבי"ם]. גישה מרכזית בקרב הפרשנים מדגישה כי אדם צבוע כזה מסוכן וגרוע יותר מאדם שמייצר מריבות בגלוי, משום שהמסווה החיצוני שלו מצליח לצוד את לב השומעים ולהפיל אותם בפח [אלשיך, מלבי"ם].
באשר לתיאור הדיבור החיצוני, הפרשנים נחלקו במשמעות הביטוי שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים. כיוון אחד מפרש את המילה מלשון רדיפה, ומתאר שפתיים שרודפות אחר חברת בני האדם, תוך שימוש בדברי חלקות וחנופה כדי לפתות אותם [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המקשרים את המילה לאש ובעירה, ומסבירים שאלו שפתיים המדברות בלהט, בהתלהבות רבה ובמתיקות יתר, ובכך מייצרות ברק חיצוני שמסתיר את המחשבות הרעות [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיימת גישה ייחודית המפרשת את הרדיפה כפעולה של השפתיים זו כלפי זו, כלומר שפתיים הקפוצות בשתיקה. לפי פירוש זה, האדם בעל הלב הרע פשוט שותק ואינו חושף את רעתו, ובכך מטעה את הסביבה לחשוב שכוונותיו טהורות, ממש כפי שהכלי המזויף מטעה את המתבונן בו [עמנואל הרומי].