אדם המסתיר את שנאתו העמוקה תחת מעטה של ידידות ודברי חלקות מציב סכנה גדולה, ולכן נדרשת זהירות רבה מפניו. הפרשנים מסכימים כי כאשר השונא יְחַנֵּן קוֹלוֹ, כלומר מדבר דברי חן וחנופה [רלב"ג], או מבקש למצוא חן ונושא את קולו בתחנונים הנשמעים כנים ומתלהמים [אלשיך, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], אַל תַּאֲמֶן בּוֹ. השונא מתאמץ להעלים את טינתו ולהציג את עצמו כאוהב, אך שפתיו מנותקות מן האמת הפנימית שלו. לכן, ברגע שמתבררת שנאתו, אין להתפתות לדבריו ואין לבטוח בו כלל, שכן הוא חושב מרמה כדי להזיק [רלב"ג, עמנואל הרומי].
הסיבה לאזהרה החמורה היא כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ. המילה שֶׁבַע אינה מציינת מספר מדויק, אלא משמעותה "הרבה" [מצודת ציון]. בלבו של השונא מסתתרים דברים מאוסים ומרמה רבה [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. אותן תּוֹעֵבוֹת הן מעשים השנואים על ה', והשונא שומר אותן בלבו במטרה לבצעם. הוא נאלץ להסתיר את כוונותיו הרעות מחשש לאסון שיבוא עליו אם ייחשף, אך לבסוף ה' יגרום לכך שרעתו תתגלה ברבים והנזק שתכנן ישוב ויכה בו עצמו, בדומה לאדם הכורה בור ונופל לתוכו [אבן עזרא].
רובד נוסף וסמלי לפסוק מציג [מלבי"ם], ולפיו האזהרה מכוונת לא רק כלפי יחסים בין אדם לחברו, אלא גם כלפי אדם המרבה בתפילות ובתחנונים כלפי שמיים; אין להאמין למראה קולו המתחנן, משום שבפנימיותו לבו נותר מלא בתועבה.