אדם הפוגע בזולתו ומסווה את מעשיו תחת אצטלה של הומור, גורם לנזק עמוק והרסני. הפסוק חושף את הפסיכולוגיה של הרמאי ואת הסכנה הטמונה בהצטדקותו, והוא מהווה המשך ישיר לפסוק הקודם המדמה אדם זה לאדם פוחז וחסר אחריות היורה חצים קטלניים.
הפועל רִמָּה מתפרש בדרכים שונות. יש המבארים כי מדובר בפגיעה מילולית בחבר [ביאור שטיינזלץ]. אחרים רואים בכך פגיעה מקיפה והדרגתית, שבה הרמאי מזיק תחילה לרכושו של חברו, לאחר מכן לגופו ולבסוף לנפשו [מלבי"ם]. במישור הרוחני והמוסרי, הרמאות מתבטאת בהסתת החבר והדחתו מדרכי חיים לדרכי מוות [רש"י].
כאשר הנפגע מתחיל לחשוד, מתרעם או מרגיש במזימה, הרמאי ממהר להתגונן באמירה מְשַׂחֵק אָנִי. כלומר, הוא מנסה לבטל את חומרת מעשיו בטענה שפעל מתוך צחוק ולעג, שלא התכוון לפגוע או שרק רצה לצער את חברו בדרך הלצה [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. לעיתים, הרמאי אף יטען שעשה זאת רק כדי לבחון את חברו ולגלות את תגובתו [מצודת דוד]. בדרך זו, הנוכל הפוגע מציג את עצמו כמי שלא התכוון להסב נזק [עמנואל הרומי].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק נועד לשמש אזהרה חמורה לנפגע: אין להאמין להצטדקות זו ואין לחשוב שלרמאי יש כוונות טובות. גם אם המזימה לא יצאה אל הפועל בשלמותה, עצם ניסיון הרמאות והבגידה פוצעים את הנפגע, אף שהרמאי מתחזה לאוהב [אלשיך]. טענת השחוק אינה אלא תחבולה ערמומית שנועדה להרדים את ערנותו של הקורבן. הרמאי משתמש בהלצות קלות כדי לגרום לחברו לבטוח בו ולא להישמר מפניו, במטרה להפיל אותו ברשת של תרמית חמורה הרבה יותר בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכו [אלשיך, מצודת דוד].