חכמת המשל והמליצה מאבדת את ערכה ואף הופכת לעיוות כאשר היא נמצאת בידיים הלא נכונות. הכתוב עורך הקבלה בין מום גופני לבין חוסר מסוגלות שכלית, וממחיש כיצד כלי של חכמה מאבד ממשמעותו אצל הכסיל.
הביטוי שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ מתייחס לרגליו של אדם צולע וחיגר [מצודת ציון], כאשר המילה המרכזית והמאתגרת בפסוק היא דַּלְי֣וּ, שזכתה למספר כיווני פירוש. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת התרוממות וגובה. מתוך כך, יש המפרשים כי רגליו של הפיסח אינן ישרות אלא בולטות, עקומות ואחת גבוהה מחברתה, מה שמונע ממנו ללכת ביושר. בדומה לכך, מָשָׁל בְּפִי כְסִילִים הוא מעוות ולא מכוון. כאשר הכסיל משתמש במשל, הוא אינו מסוגל להתאים אותו כראוי לנמשל, והוא נוטה להוסיף או להחסיר פרטים עד שהמשמעות משתבשת והמסר הולך לאיבוד [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים אחרים גוזרים את המילה דַּלְי֣וּ מלשון דלילות ויובש. רגליו של הפיסח הן דלות, חרבות ואינן מועילות לו להליכה. באותו אופן, משל בפיו של כסיל הוא משל חסר שכל, שאין בו כל תועלת והוא משול לגוף ללא רגלים [אבן עזרא, מלבי"ם]. חוסר התועלת הזה מסביר גם מדוע מסוכן לשלוח דברים ביד כסיל, שכן אין בפיו דיבור מסודר ומתוקן, ממש כשם שרגלי הפיסח אינן מתוקנות להליכה [עמנואל הרומי].
כיוון פרשני נוסף לוקח את משמעות הגובה למקום של ריחוק ופער. רגליים בריאות של אדם רגיל נראות גבוהות ובלתי מושגות עבור הפיסח. כך גם החכמה והתורה, המכונות מָשָׁל, נראות גבוהות ורחוקות בעיני הכסיל. הכסיל משתמש בכך כתירוץ, וטוען שהחכמה פלאית, חמורה ודורשת תנאים רבים מדי, ולכן הוא נמנע מללמוד אותה [רש"י, חומת אנך, עמנואל הרומי]. מנגד, יש מי שרואה בהתרוממות זו ביטוי לגאוותו של הכסיל עצמו. אף על פי שהוא למעשה "פיסח" שאין לו רגליים ומשענת שכלית להישען עליהן, הוא מגביה את עצמו ומשתמש במשלים כדי לדרוש כבוד ולהצדיק את דרכו השגויה [אלשיך].