מטאפורה חיה ממחישה כאן כיצד סכסוכים ניצתים ומתלקחים בחברה האנושית, תוך השוואה בין חומרי הבערה הפיזיים לבין הגורם האנושי המלבה את אש המחלוקת. הרעיון המוצג הפוך בדיוק לקודמו, שעסק בדעיכת המריבה בהיעדר חומרי בערה [אבן עזרא].
תחילה, הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: המילה פחם מתארת גחלים כבויות [מצודת ציון, עמנואל הרומי] או לחלופין ניצוצות אש [אבן עזרא, מלבי"ם]. המילה לחרחר משמעותה להבעיר את אש המריבה והכעס [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת מלשון התערבות, כלומר אדם שמתערב ונדחף לריב [אבן עזרא]. בנוסף, המילה נכתבת מדונים אך מסורת הקריאה היא מִדְיָנִים [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההשוואה מצביעה על טבעו של בעל המחלוקת. כשם שהפחם נועד להפוך לגחלים לוחשות והעצים עשויים כדי להזין ולהסיק את האש, כך איש המדיינים מוכן ומזומן בטבעו לעורר ריבים ולהשחית את סביבתו.
רובד עמוק יותר חושף את שיטת הפעולה הפסיכולוגית של חרחרן הריב, מתוך הדרגתיות הפסוק שעובר מפחמים לעצים. אדם המבקש לסכסך יודע שאם ישליך מיד עצים על גחלים עמומות – כלומר, אם יפתח מיד בהטחת דברים קשים ולשון הרע חמורה – איש לא יאמין לו והאש לא תיתפס. לכן, הוא מתחיל בפחם: הוא מטיל רכילות קלה שקל לאנשים לקבל ולהאמין לה. רק לאחר שהצליח לעורר את החשד ואש המחלוקת החלה לבעור, הוא מוסיף את העצים – דברים קשים וחמורים המגדילים את מדורת הסכסוך לכדי להבה שאינה דועכת [אלשיך].
גישה נוספת מדייקת בהבדל שבין עוצמות הבערה. הפחם מספיק כדי לעורר ניצוצות וגחלים, וזהו תפקידו של איש המדנים שרק מתחיל ומעורר את הריב. אולם, כדי ליצור אש גדולה באמת נדרשים עצים, והם מסמלים את הנרגן, שדבריו יורדים לחדרי הבטן ויוצרים נזק פנימי עמוק דמוי מכות. במישור האלגורי, הדבר משול לאדם המתרעם על מידותיו של 'ה וחושב שהעולם נברא לרע ושהרעות בו מרובות מן הטובות [מלבי"ם].