אדם המשליך כלי משחית וזורע הרס סביבו, עשוי לעשות זאת תחת מסוות שונים של חולשה, טירוף או משחק. מבחינת מסורת הקריאה, האות כ"ף במילה כְּמִתְלַהְלֵהַּ מודגשת באמצעות מתג [מנחת שי], והפרשנים הציעו שלוש גישות מרכזיות להבנת משמעות המילה עצמה. הגישה הראשונה מפרשת אותה מלשון יגיעה ועייפות [רש"י, מצודת ציון]. לפי קו מחשבה זה, מדובר באדם שמעמיד פני חלש ופועל כלאחר יד כדי להסוות את כוונותיו [אלשיך], או באדם שמתייגע בפעולתו [מצודת דוד]. הגישה השנייה רואה במילה תיאור של אדם המשתטה ומאבד את עצתו [אבן עזרא]. לעומת זאת, הגישה השלישית קושרת את המילה לשורש ה.ת.ל, ומתארת אדם המשתובב ומהתל בחברו, ופועל כביכול לשם שעשוע [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
אותו אדם מתואר כמי שהַיֹּרֶה, כלומר משליך [מצודת ציון], זִקִּים. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בניצוצות של אש, אם כי ישנה דעה המפרשת זאת כאבני קלע [רש"י]. השלכת הניצוצות אינה סוף המעשה, אלא מובילה לזריקת חִצִּים וָמָוֶת – חצים קטלניים וכלי משחית [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
בחיבור בין חלקי הפעולה, הפרשנים מזהים תהליך מחושב. יש המזהים כאן הסלמה הדרגתית בפגיעה: תחילה האדם יורה ניצוצות אש שרק שורפים את הבגדים, לאחר מכן הוא עובר לחצים שפוצעים את הגוף, ולבסוף משתמש בחצים משוחים בסם המוות שממיתים כליל [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי זריקת הניצוצות היא פעולת אימון והסוואה. האדם מתייגע לזרוק ניצוצות אש שנכבים באוויר ואינם מזיקים, אך מטרתו האמיתית היא לאמן את ידו לקראת יריית החצים הממיתים [מצודת דוד]. כך, גם אם הפעולה הראשונית נראית חסרת נזק, היא חושפת את הרעה החבויה בלבבו [אלשיך], וכאשר הוא מוצא את ההזדמנות והמקום המתאים, הוא מנחית את מכתו הקטלנית [רלב"ג].