משלי, פרק ז׳, פסוק כ״ה

קרה לכם פעם שהייתם בטוחים שאתם מספיק חזקים כדי להתקרב למשהו לא טוב, והאמנתם שתדעו לעצור בדיוק בזמן לפני שתיפגעו? שלמה המלך מזהיר אותנו שהסכנה האמיתית מתחילה קודם כל במחשבה שלנו, הרבה לפני שאנחנו עושים משהו בפועל. לכן הוא מבקש מאיתנו לשמור על השכל שלנו ולא לתת לו להימשך אחרי פיתויים. המילה יֵשְׂטְ פירושה לזוז ולסטות מהמקום הנכון והטוב, והמילה תֵּתַע מתארת מצב שבו הולכים לאיבוד ומשוטטים בבלבול. שימו לב שהאזהרה כאן פונה לאדם יחיד ומשתמשת במילה לִבֶּךָ. זה בא ללמד אותנו שזו אזהרה אישית לכל אחד ואחת מאיתנו. גם אם אנחנו נמצאים בקבוצה של אנשים חכמים ואוהבי ה', אף אחד לא מחוסן לגמרי מטעויות. לפעמים אדם חושב שהוא יכול להתקרב קצת לדברים רעים רק כדי לראות, ושום דבר לא יקרה לו. כדי להוציא לנו את המחשבה הזו מהראש, יש כאן הבדל בין דְּרָכֶיהָ, שהן הדרכים הרחבות והברורות של המעשים הרעים, לבין בִּנְתִיבוֹתֶיהָ, שהם השבילים הצרים והקטנים, כמו למשל רק להסתכל או לדבר על דברים לא טובים. האזהרה היא לא להיכנס אפילו לשבילים הקטנים האלה, כי הם מלאים במלכודות נסתרות שאפשר ליפול אליהן בלי לשים לב בכלל. בסופו של דבר, אם נותנים ללב להימשך אחרי דברים לא טובים, זה לא רק פוגע בנו, אלא גם מבזבז לנו את הזמן היקר שנועד ללימוד חכמה, ומרחיק את הנפש שלנו מהדברים הטובים והחשובים באמת.