קרה לכם פעם שהרגשתם שאנשים אחרים לוקחים מכם דוגמה, ואם לא תצליחו במשהו, גם הם יתייאשו ויוותרו? זה בדיוק מה שמרגיש המשורר. הוא נמצא בצרה ומבקש מה' שיציל אותו, אבל הוא לא מתפלל רק על עצמו. הוא יודע שהרבה אנשים רואים בו סמל לאדם שמאמין בה'. הוא חושש שאם הוא לא יינצל, כל שאר האנשים שבוטחים בה' יאבדו את התקווה שלהם ויחשבו שאין מי שיושיע אותם.
לכן הוא מתחנן לה' ומבקש שלא יקרה מצב שאנשים יתאכזבו בִי, כלומר בגללי. הוא מזכיר שני סוגים של אנשים מאמינים. קודם כל הוא מדבר על קֹוֶיךָ, אלו אנשים ששומרים את התקווה בשקט בתוך הלב. הוא מבקש שהם לא יֵבֹשׁוּ, כלומר שלא ירגישו בושה פנימית ואכזבה עמוקה בתוך עצמם. אחר כך הוא מזכיר את מְבַקְשֶׁיךָ, אלו אנשים שמראים את האמונה שלהם כלפי חוץ, מחפשים את ה' ומתפללים אליו בגלוי. עליהם הוא מבקש שהם לא יִכָּלְמוּ, כלומר שלא יעברו עלבון וביזיון מאנשים אחרים שיראו אותם וילעגו להם על כך שהתפללו.
כדי להזכיר שה' שולט בכל מקום ויכול להציל אותו, המשורר פונה אליו בשני תארים מיוחדים. הוא קורא לה' בשם צְבָאוֹת, כי ה' הוא האדון והמפקד של כל צבאות השמיים למעלה, והוא גם קורא לו אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כי ה' הוא המנהיג והשומר של העם שלו כאן למטה בארץ.