קרה לכם פעם שראיתם חבר יוצא מצרה או מצליח במשהו קשה, ופתאום גם אתם התמלאתם בתקווה? לפעמים, כשאדם אחד ניצל, זה לא משפיע רק עליו, אלא נותן כוח ושמחה לכל מי שנמצא מסביב.
כאשר המשורר ניצל והתפילות שלו נענות, הוא יודע שזה ישפיע על כולם. הוא מסביר שהעֲנָוִים, אותם אנשים צנועים שמקבלים באהבה את הקשיים שלהם ומאמינים בטוב, רָאוּ את הישועה. למרות שהמילה כתובה בלשון עבר, הכוונה היא שהם יראו זאת בעתיד. ברגע שהם יראו איך ה' עזר לו, הם ישאבו מזה דוגמה ומיד יִשְׂמָחוּ. המשורר קורא לאותם אנשים ענווים גם דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים, כי הם תמיד מחפשים את קרבת ה'.
בסוף הדברים, הוא פונה אליהם ישירות ומבטיח: וִיחִי לְבַבְכֶם. למה הכוונה שהלב יחיה? הרי הלב שלהם פועם בתוך הגוף! אלא שכאשר אדם נמצא בדאגה גדולה, בכאב או בעצב, הלב שלו מרגיש כאילו הוא כבוי וחסר כוח. ברגע שהשמחה והנחמה מגיעות, הן מפיחות בו רוח חיים חדשה, והלב ממש מתעורר וחוזר לחיות.