תהלים, פרק ע״ג, פסוק כ׳

הפסוק מציג את מפלתם הפתאומית והבלתי נמנעת של הרשעים, ומעמיד בניגוד חריף את הצלחתם הזמנית והאשלייתית מול החרפה הסופית שתשיג אותם כאשר יתגלה משפט ה'.

הדימוי המרכזי בפסוק, כַּחֲלוֹם מֵהָקִ֑יץ, מתאר את שגשוגם של הרשעים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהצלחת הרשעים היא זמנית וחולפת, ממש כשם שחלום מתפוגג ונעלם ברגע שהאדם מתעורר משנתו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בדומה לאדם רעב שחולם שהוא אוכל וכאשר הוא מקיץ הוא מבין שזהו הבל, כך יתברר שגדולתם של הרשעים הייתה תעתוע והזיה בלבד [מאירי]. לעומת קו מחשבה זה, יש המפרשים את הדימוי כשינת עולם שאין לה קץ, רמז למפלתם הפתאומית של מחנה אשור [רש"י]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי מדובר במעין חלום בהקיץ, מצב של תרדמה קלה שבו הרשעים יתהלכו מבולבלים, נדהמים ומשוללי דעת [אלשיך].

לגבי המילה בָּעִיר, הפרשנים נחלקים לשתי תפיסות עיקריות, הגישה המרחבית והגישה הרוחנית.
לפי הגישה המרחבית, המילה מתייחסת למקום ממשי. יש הסבורים כי הכוונה היא לירושלים, העיר שבה הרֵעו הרשעים ושם הם גם יבואו על עונשם וישרפו [רש"י]. אחרים מרחיבים זאת לעיר מולדתם של הרשעים, המקום שבו הם התהדרו בעושרם ובכבודם [מאירי], או לכל מקום פומבי וגלוי לעין שבו כולם יוכלו לראות במפלתם [מצודת דוד]. מזווית אחרת, נוכחות ה' בעיר נועדה להוכיח שה' אכן נמצא ושופט בארץ, בניגוד לטענת הרשעים כי ה' אינו משגיח על העולם התחתון [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, הגישה הרוחנית מפרשת את המילה בָּעִיר מלשון התעוררות, כמו המילה בהעיר. לפי פירוש זה, הכתוב מכוון לעת תחיית המתים, כאשר ה' יעיר את הרשעים אל חרפת עולם וידון אותם על מעשיהם [רד"ק, מלבי"ם, מאירי].

כאשר ה' יפעל נגד הרשעים, הכתוב מציין כי צַלְמָם תִּבְזֶה. המילה צלם מתבארת על ידי הפרשנים במספר רבדים. ברובד הפשטני, הכוונה היא לדמותם הפיזית ולצורתם שתהפוך לבזויה [מצודת ציון, מצודת דוד]. ברובד הרעיוני, הצלם מסמל את ההצלחה וההתהדרות שלהם, שיתבררו כדמיון ותבנית בלבד ולא כאמת יציבה [מאירי]. ברובד העמוק והרוחני יותר, הצלם מכוון לנפש הנצחית [מלבי"ם], או לשכל ולדעת שהם צלם אלוהים המבדיל בין אדם לבהמה. ה' יבזה צלם זה בכך שייקח מהם את דעתם ויהפוך אותם ללעג בעיני הבריות [אלשיך]. עונש זה של ביזוי הצלם יכול לחול על הגוף, על הרוח, או על שניהם גם יחד [רד"ק].