מציאות חייו של הצדיק עומדת לעיתים בסתירה מכאיבה לדרך הישר שבה הוא הולך. בעוד שהרשעים נהנים משלווה ואין להם כל מחסור, הצדיק שומר המצוות מוצא את עצמו מוכה ומעונה על לא עוול בכפו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם מבטאות רצף בלתי פוסק של ייסורים, המכים במשורר יום אחר יום ללא הפוגה. מקור הפגיעה והייסורים, לפי חלק מהמפרשים, הוא מידם של הרשעים עצמם [רד"ק, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים את הפגיעה לא כייסורים חיצוניים, אלא כמאבק פנימי ורוחני, הנובע מהעמל הקשה והתמידי הנדרש מן האדם כדי לכבוש את יצרו [אבן עזרא].
המילה וְתוֹכַחְתִּי מתפרשת על ידי רוב המפרשים במשמעות סבילה, כלומר קללה, ייסורים וצרות הפוגעים במשורר, ולא תוכחה שהוא משמיע לאחרים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. צרות אלו מתחדשות ומופיעות לַבְּקָרִים, בכל בוקר מחדש [רש"י, מאירי].
ייחודו של הבוקר בהקשר של סבל וייסורים מוסבר מתוך עולם הרפואה. בדרך כלל, אדם חולה זוכה למעט שקט והקלה בשעות הבוקר, אך ייסוריו של המשורר כה עמוקים, עד שגם בבוקר כאבו ניכר ואינו מרפה [חומת אנך]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה וְתוֹכַחְתִּי במשמעות פעילה וקושרים זאת לאותה תופעה רפואית: דווקא משום שבשעות הבוקר החולה מתחזק מעט, המשורר מנצל את שארית כוחותיו כדי להוכיח את הרשעים וללמדם מוסר, אף על פי שמאמציו עולים בתוהו ואינם מועילים לו [אלשיך].