מסקנתו הסופית של המזמור מציגה את פתרון שאלת הצלחתם של הרשעים בעולם. הכתוב קובע כי ניתוק ממקור החיים האלוהי מוביל בהכרח לאובדן ולכיליון, ומנגיד את גורלם של החוטאים לקשר הנצחי והיסודי שיש לצדיק עם בוראו.
הפסוק פותח בהכרזה כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ, המתייחסת לרשעים הבוחרים להתרחק מה'. הפרשנים מסכימים כי אנשים אלו עתידים לאבד את עולמם, הן בעולם הזה והן לנצח, ולא יוכלו לעמוד עוד במחיצתו של ה' [מאירי, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, אלשיך]. לפי המלבי"ם, אובדן זה נובע משתי סיבות מרכזיות. הסיבה הראשונה היא תוצאה טבעית של הריחוק: מכיוון שקיומו וחיותו של כל נברא תלויים בה', הרי שברגע שהאדם מתרחק ממקור החיים, הוא מאבד את עצם קיומו וגוזר על עצמו אבדון.
הסיבה השנייה לאובדן הרשעים אינה רק פועל יוצא של הריחוק, אלא עונש אקטיבי של השגחה אלוהית, כפי שמתבטא במילה הִצְמַתָּה. משמעותה של מילה זו היא השמדה וכריתה [מצודת ציון, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. בתלמוד [תורה תמימה] נקשר פועל זה למושג הצמיתות של המצורע המוחלט, דבר המרמז על ניתוק מוחלט ובידוד סופי של החוטא.
פעולת הכריתה מכוונת כלפי כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשורש ז.נ.ה בפסוק זה אינו מתייחס בהכרח למעשה פיזי, אלא לעצם ההסרה, הסטייה וההיפרדות מדרכי ה' [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. זהו תיאור של אדם היוצא מרשותו של ה' במחשבתו ובמעשיו [אבן עזרא], בדומה לאישה הסורחת מדרכי הצניעות [מצודת ציון].
השימוש בביטוי זה אינו מקרי. האלשיך מסביר כי אזכור חטא הזנות, שעליו ה' אינו מאריך אפו ונוהג להעניש בחומרה ובאופן מיידי, בא ללמד קל וחומר על כלל הרשעים: כשם שה' פוקד על עבירות חמורות אלו, כך הוא יפקוד בסופו של דבר על כל מי שסר מדרכו. גם אם נראה שישנה אריכות אפיים כלפי רשעים מסוימים, סופם שייכרתו מהמקור העליון הדבק בשכינה. כריתה זו שוללת מהם את הזכות לחסות בצל כנפי ה' [מאירי], ומונעת מהם כל חלק ונחלה בו לאחר מות הגוף [רד"ק].