המשורר מתמודד בשתיקה עם שאלת הצדק האלוהי והנהגת העולם. מאחר שהוא חושש לבטא את ספקותיו בקול רם פן יחטיא את הרבים ויגרום להם לפקפק באמונת ההשגחה, הוא מפנה את שאלותיו פנימה אל תוך ליבו ומוחו. עם זאת, החקירה השכלית מובילה אותו למבוי סתום ולתחושת תסכול.
כאשר המשורר אומר וָאֲחַשְּׁבָה, הוא מתכוון להרהור פנימי במחשבתו ובלבו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מאירי]. הוא מתבונן בסדר העולם [ביאור שטיינזלץ] ומנסה למצוא טעם נכון ואמיתי להנהגת ה' [אלשיך]. מטרתו היא לָדַעַת זֹאת – להבין את מידתו של ה' [רש"י] ולפצח את סוד הנהגתו [אבן עזרא].
אולם, המסקנה שאליה הוא מגיע היא כי המצב הוא עָמָל בְּעֵינָי. ביחס למילה עָמָל, הפרשנים מציגים שני כיווני חשיבה. הגישה הראשונה מסבירה כי המציאות עצמה נראית בעיניו כדבר מעוות, חסר צדק, בלתי נכון ורחוק ממשפט יושר [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שנייה מפרשת את המילה כקושי ההבנה עצמו – המשורר הופך והופך בטענה, אך אינו יכול להשיג את הסוד, והניסיון להבין הופך עבורו למאמץ מתיש וחסר תוחלת [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
ההדגשה בְּעֵינָי מלמדת כי חוסר הצדק נראה כך רק למראה עיני הבשר האנושיות, בעוד שבאמת ודאי ישנו טעם נכון לפעולותיו של ה' [אלשיך], או שהכוונה היא לראייה הפנימית, כלומר "בעיני לבי" [רד"ק].
בנוסף, המילה היא כתובה בפסוק באות יו"ד אך נקראת באות וי"ו (הוּא). הפרשנים מבארים כי הכתיב מתייחס למחשבה, לחקירה ולטענה עצמה (לשון נקבה), בעוד שהקרי מתייחס לעניין ולדבר שעליו חושבים (לשון זכר), כאשר המשמעות העקרונית של שניהם נותרת זהה [רד"ק, מאירי, מנחת שי].