שאלת שגשוגם של הרשעים בעולם מתחדדת לנוכח הפער שבין חייהם הנינוחים לבין מציאות הקיום האנושי הקשה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהרשעים זוכים לחיים חפים מטרחה ומסבל, בניגוד מוחלט לשאר בני האדם.
בחלקו הראשון של הפסוק, בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ, מתואר כיצד רשעים אלו אינם שותפים ליגיעה ולתלאות הנדרשות מאנשים רגילים כדי להתקיים, לרוב בזכות עושרם הרב [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מאירי, מצודת דוד]. יש המדייקים כי המילה אֱנוֹשׁ מבטאת את המצב הקטן והדל של האדם, שמתוכו נובע העמל [מלבי"ם]. ניתוק זה של הרשעים מן הציבור ומצרותיו אינו רק עובדת חיים, אלא מעיד על רשעותם הגמורה, שכן הם מפרישים עצמם מסבלות הכלל ואינם נושאים בעול עם חבריהם [אלשיך]. מבחינת נוסח המקרא, המילה אֵינֵמוֹ נכתבת בספרים המדויקים ללא האות יו"ד לאחר הנו"ן [מנחת שי].
בחלקו השני של הפסוק, וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ, מודגשת חסינותם הפיזית. בעוד שהמילה "אנוש" ציינה דלות, המילה אָדָם מייצגת את המין האנושי כולו, ולפיכך הרשעים ניצלים אפילו מהנגעים והמחלות המשותפים לכלל האנושות [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי הרשעים אינם חולים במחלות המצויות בקרב רוב בני האדם. יתרה מכך, אף כאשר פורצת מגפה כללית באוויר הפוגעת בכולם, הרשעים נמלטים ממנה ללא פגע, בעוד שאפילו הצדיקים נפגעים [אבן עזרא].
מציאות זו מעוררת פליאה כפולה: ראשית, משום שדווקא אורח חייהם הבטלני והמפונק של הרשעים היה אמור לזמן להם חולי; ושנית, חסינותם המוחלטת סותרת את ההסברים התאולוגיים המקובלים לכך שרשעים זוכים בטוב מאת ה' בזכות אבותיהם או זכויות עבר. שהרי, אפילו הצדיקים עצמם סובלים לעיתים מנגעים, ואילו הרשעים חומקים מהם לחלוטין בצורה שאינה טבעית [אלשיך].