שאלת הצדק האלוהי, ובפרט התמיהה על כך שצדיקים סובלים בעוד רשעים זוכים לשלווה, עומדת במוקד פרק זה. המשורר, אָסָף שהוא מראשי המשוררים בתקופת דוד המלך [ביאור שטיינזלץ], מדבר מגרונו שלו או בשם כל אדם הנבוך לנוכח ייסורי הגלות ותהפוכות העולם הזה [רד"ק, מאירי]. עם זאת, בטרם יציג את ספקותיו ומצוקתו, הוא מציב יסוד איתן של אמונה.
המילה אַךְ מבטאת ודאות מוחלטת. המשורר מצהיר כי למרות הצרות והשאלות המנקרות בו, הוא יודע באמת ובתמים כי ה' הוא אל אמונה ואין בו עוול, והנהגתו ביסודה היא טובה [רד"ק, מלבי"ם, מאירי]. הפרשנים מציעים מספר דרכים ליישב את הסתירה בין טובו של ה' לבין סבלם של ישראל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהייסורים בעולם הזה נועדו לטובתם העתידית, כדי לזכות אותם בשכר נצחי בחיי העולם הבא. גישה ייחודית אחרת מסבירה כי ייסורי הצדיקים נועדו להגן ולגונן על בני דורם מפני מידת הדין [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים את המילה אַךְ כהמעטה והגבלה וטוענים כי ה' מטיב אך ורק לישראל, ואילו הצלחתם של הרשעים איננה נחשבת לטובה אמיתית כלל [אבן עזרא, מצודת דוד].
ההבטחה לטוב האלוהי מופנית לְבָרֵי לֵבָב, כלומר לאנשים שפנימיותם ברורה ונקייה מכל חטא ועוון [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. פרשנים רבים רואים בכך תנאי מצמצם שלפיו הטוב אינו מובטח לכלל האומה באופן גורף, אלא רק לצדיקים וישרי הלב שבתוכה [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. עם זאת, יש המרחיבים הבטחה זו וקובעים כי היא חלה גם על נקיי הלבב שבאומות העולם, שייזכו אף הם לטוב בעולם הבא [רד"ק]. לבסוף, היכולת להכריז בביטחון כי ה' טוב לישראל למרות המציאות הקשה אינה נחלת הכלל. זוהי מדרגה רוחנית השמורה לאותם ישרי לב שאמונתם חזקה ויציבה, בעוד אדם רגיל עלול בקלות להידרדר בעקבות הקשיים לכפירה ולייאוש [מלבי"ם].