המשורר חושף את המשבר האמוני והרגשי העמוק שבו הוא שרוי. כשהוא מתבונן על המציאות בעולם, הוא חווה תסכול עז לנוכח מצב בלתי צודק שבו עושי הרע משגשגים, ותחושת הקנאה מתעוררת בו עד כדי סכנה לערעור יסודות אמונתו.
שורש המשבר נובע מראיית הצלחתם, שלוותם וכבודם של הרשעים בעולם הזה [מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. נראה כי הם משיגים את כל תאוותיהם, חיים חיי עונג ופורקים מעליהם כל עול [רד"ק, שטיינזלץ, מאירי]. יתרה מכך, נדמה שהם חסינים מפני הסבל, החולשה וההידרדרות הגופנית הטבעית שפוקדים את שאר בני האדם, והם חיים ואף מסיימים את חייהם בנחת וללא צער [מלבי"ם, מאירי]. הפער הכואב בין המציאות הנראית לעין לבין עקרונות הצדק האלוהי הוא שהוביל את המשורר לייאוש כה רב, עד שכמעט ואיבד את אחיזתו באמיתות האמונה הבסיסיות [אלשיך].
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת המילה בַּהוֹלְלִים, המהווה מבחינה דקדוקית צורת פועל פעילה [אבן עזרא]:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתארת את הרשעים כמי ששקועים בסכלות ושטות. הם רודפים אחר הנאות העולם הזה ללא מעצורים מוסריים ולא אכפת להם להרע לאחרים, והם נקראים כך משום שאדם אינו חוטא אלא אם כן נכנסת בו מעין רוח של שטות ושיגעון [רד"ק, מצודת ציון].
גישה שונה מציג רש"י, המפרש את המילה מלשון מזיגה וערבוב (כמו יין המהול במים). לפיו, מדובר באנשים "המערבבים את דרכיהם" ומשחיתים את מעשיהם.
לעומת זאת, גישה ייחודית מתמקדת באטימותם של אותם אנשים. לפי פירוש זה, המילה מתארת אנשים שאינם מרגישים דבר. המשורר, שסובל מתוך מודעותו הרוחנית הגבוהה, מצר על כך שדווקא ידיעתו את ה' מעצימה את כאבו לנוכח שלום הרשעים, והוא מלין על כך שאינו יכול להיות חסר תחושה כמותם, שכן תוספת הדעת מביאה עמה תוספת של מכאוב [אלשיך].