שאלת הצלחתם של הרשעים וסבלם של הצדיקים היא חידה המטרידה את הלב האנושי. הפתרון למועקה זו אינו נמצא בהתבוננות על המציאות המיידית, אלא דורש שינוי עמוק בנקודת המבט ומעבר להסתכלות רחבה ונצחית יותר. נקודת המפנה מתרחשת כאשר מסתיימת המבוכה ומתגלה האמת השלמה.
המילה עַד מתפרשת כאן בלשון עבר, כלומר "עד אשר באתי", ומציינת את הרגע שבו פסקו ייסורי הנפש של האדם [אבן עזרא, מאירי]. תפנית זו מתרחשת כאשר הוא נכנס אל מִקְדְּשֵׁי אֵל. הפרשנים נחלקו בהבנת מהותם של מקדשים אלו, וניתן לזהות בדבריהם התפתחות מהרובד המעשי והפיזי אל הרובד השכלי והרוחני.
הגישה הראשונה רואה בכך הגעה ממשית אל בית המקדש שבירושלים, המקום שבו מתגלה ה' [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. שם, פוגש האדם את הכהנים והחכמים המתבודדים באוהלה של חכמה, ומהם הוא לומד את סוד ההנהגה האלוהית [אבן עזרא, מצודת דוד]. הגעה זו אל המקדש הארצי, המכוון כנגד המקדש של מעלה, מזכה את האדם בתוספת של רוח הקודש המאפשרת לו להשיג את מה שלא ידע קודם לכן [אלשיך].
לעומת זאת, גישה שניה ומעמיקה יותר מפרשת את הכניסה למקדשים אלו כמשל להשגה שכלית ורוחנית. האדם מתעלה במחשבתו אל מעבר לעולם החומרי, אל עולם המלאכים, הרוחות והנפשות, שהוא משכנו האמיתי של הצדק האלוהי [רד"ק, מלבי"ם, מאירי].
מתוך התעלות זו, מגיעה ההארה: אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם. כעת ניתן להבין את סופם ואת גורלם האמיתי של הרשעים. רוב הפרשנים מסכימים כי ההבנה המרכזית היא שטובות העולם הזה ורעותיו אינם מהווים את התכלית ואת הגמול האמיתי. חיי האדם בעולם החומרי נמשלים לחלום חולף, בעוד החיים האמיתיים הם חיי הנצח של הנפש.
לאור זאת, הצלחת הרשעים אינה פרס, אלא עונש חמור ומלכודת. ה' מחליק עבורם את הדרך ועושה אותה נוחה, כדי שלא יתנו אל ליבם לשוב בתשובה, וכך הם צועדים בבטחה אל אובדנם, כפי שאירע למשל למחנה סנחריב [רש"י, מלבי"ם]. השלווה המדומה שלהם בעולם הזה באה על חשבון קיומם הנצחי, בעוד השכר האמיתי שמור לצדיקים בעולם הנפשות [רד"ק, מלבי"ם]. עיקרון זה, לפיו המעמד והשכר האמיתי מתבררים רק באחרית ולעיתים רק בעולמות העליונים, משתקף גם במסורת חז"ל המתארת כיצד מעמדם הרוחני של חכמים נקבע בשמיים באופן שונה ונשגב יותר מתוארם בעולם הזה [תורה תמימה].