לאחר ההתבוננות בהצלחתם ובגסות רוחם של הרשעים, עולה זעקתו של האדם הצדיק, החש כי מאמציו הרוחניים והמוסריים היו לשווא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק מציג את הניגוד הכואב בין הצדיק הסובל לבין הרשע השליו. הצדיק אומר אַךְ רִיק, כלומר לחינם ולשווא, שמרתי על מצוות ה' ועל ניקיון כפיים, שכן בעוד הרשעים מצליחים, אני נמצא בצרה ונגוע בסבל יומיומי [רש"י, רד"ק]. קריאת ייאוש זו יכולה להיתפס כאמירה אישית של כל צדיק, או כקולה של האומה כולה הנמצאת בשפלות עמוקה בזמן שצורריה זוכים להצלחה יתרה [מאירי].
הפרשנים מחלקים את הצהרת הצדיק לשני רבדים, פנימי וחיצוני. המילים זִכִּיתִי לְבָבִי מתייחסות לטהרת הפנים והמחשבה, שמירה על לב נקי מהרהורי עבירה [מצודת דוד], וטיפוח אמונה זכה ומחשבת אמת בבורא, שהיא תכלית בריאת האדם [אבן עזרא]. לעומת זאת, המילים וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי מתייחסות למעשים החיצוניים, התנהגות ביושר ובתום, והימנעות ממעשי גזל, עבירות ופעולות מגונות [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מדגיש דווקא את המילה כַּפָּי, משום שרוב מעשיו של האדם נעשים בכפיו [אבן עזרא].
מול הפירוש האישי או הלאומי, קיימת זווית ראייה ייחודית הרואה בפסוק את תסכולו של המנהיג המוכיח את העם. לפי תפיסה זו, המשורר אינו כואב רק את סבלו האישי, אלא את העובדה שהמוני העם רואים את הצלחת הרשעים ובעקבות כך כופרים בהשגחת ה'. המשורר חושש שיאשימו אותו כי תוכחתו אינה נשמעת משום שלבו אינו טהור, שכן דברי תוכחה נכנסים ללב השומעים רק כאשר הם יוצאים מלב זך וישר. לכן הוא זועק כי לחינם טיהר את לבו וניקה את כפיו מתוך מטרה שתוכחתו תתקבל ותשפיע על העם, שכן גם מאמץ זה לא הועיל והעם אינו מקשיב [אלשיך].