שלוותם של הרשעים וחוסר הייסורים בחייהם מובילים אותם לאמץ התנהגות של גסות רוח וניצול הזולת. תחושת העליונות שלהם הופכת לחלק בלתי נפרד מהופעתם החיצונית וממעשיהם, עד שהם מתהדרים בגלוי בפשעיהם.
המילה עֲנָקַתְמוֹ נגזרת מהמילה "ענק", תכשיט לצוואר. רוב הפרשנים מסכימים כי בעקבות חייהם הטובים, הגאווה מקיפה את צווארם ומקשטת אותם ממש כמו שרשרת זהב בולטת. תחושת הגדלות נראית להם כה טבעית וראויה, עד שהם עונדים אותה בגלוי [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ].
החלק השני של הפסוק, יַעֲטָף־שִׁית חָמָס לָמוֹ, מתאר את יחסם של הרשעים לאלימות ולגזל שהם מבצעים. המילה יַעֲטָף משמעותה כיסוי והתעטפות, אך הפרשנים נחלקו בביאור הפסוק, בעיקר סביב משמעות המילה שִׁית:
הגישה המרכזית מפרשת את המילה שִׁית כבגד ולבוש. הרשעים מתעטפים ומתכבדים בחמס ובגזל שלהם כאילו היו בגד מכובד שהם לובשים על עצמם תמיד, לאורך כל היום [רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המפרשים את המילה שִׁית מלשון ערווה ובושה. לפי גישה זו, קיים קשר ישיר בין תחילת הפסוק לסופו: ה"ענק" של הגאווה שעונדים הרשעים משמש כדי לעטוף, להסתיר ולכסות את הבושה והכיעור של החמס שהם עושים. כלומר, מעמדם הרם וגאוותם מונעים מהסביבה לגנות אותם על פשעיהם [מלבי"ם].
כיוון פרשני נוסף לוקח את המילה שִׁית למשמעות גופנית (שתות, פלג הגוף התחתון), ומתאר כיצד החמס עצמו גורם להם להשמין מרוב טובה, כך ששומן עוטף ומכסה את גופם [רש"י]. מנגד, יש שפירשו שִׁית מלשון יסוד ותשתית, כלומר שיסוד הווייתם ושורש כל מחשבותיהם עטופים בגזל [מאירי].
גישה אחרת מפרשת את המילה שִׁית מלשון שימה והנחה. הרשעים עוטפים ומכסים את עצמם במסתור כדי לארוב לאנשים, במטרה לשית ולקחת לעצמם את החמס [מצודת דוד], והם אינם בוחלים אף בלקיחת רכושו של העני והאביון העטוף בדלותו [אלשיך].