פסוק זה מתאר את השפע העצום והמופרז שבו שרויים הרשעים, ואת האופן שבו שפע זה משפיע על חזותם ועל התנהגותם.
החלק הראשון של הפסוק, יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ, מתמקד בתיאור פיזי שנועד לבטא את רוב השומן והעידון שבו הם חיים. רוב הפרשנים מבינים את המילה עֵינֵמוֹ כפשוטה, כלומר העיניים שלהם, אך נחלקו כיצד השומן משפיע עליהן. גישה אחת מסבירה כי מרוב שומן, עיניהם בולטות ויוצאות ממקומן, בניגוד לאדם כחוש שעיניו שקועות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מציגים תמונה הפוכה: מרוב עובי ושומן בפניהם, העיניים מתכסות ושוקעות פנימה, עד שנדמה כאילו יצאו ממקומן ואין להם עיניים כלל [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, אבן עזרא].
גישה שונה לחלוטין מפרשת את המילה עֵינֵמוֹ לא כאיבר הראייה, אלא במשמעות של מראה וצבע. לפי פירוש זה, מרוב שומן ועידון, המראה שלהם יוצא מזהיר, בריא ולבן כמו חלב [אבן עזרא, מאירי].
מעבר לתיאור הפיזי, יש שדורשים את הפסוק לגנאי מוסרי. החלב מסמל את התענוגות החומריים ואת תאוות הראייה, שמהם בוקעים ויוצאים החוצה החמס, הגזל והזימה של הרשעים [אלשיך, מלבי"ם]. החלב המקיף את העין [תורה תמימה] הופך למקור הפיזי והסמלי שממנו נובעת השחיתות.
החלק השני של הפסוק, עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב, מתאר את גודל הצלחתם. המילה מַשְׂכִּיּוֹת נגזרת מלשון הבטה, ציפייה וראייה למרחוק, והיא מתארת את מחשבות הלב, הציורים והדמיונות שאדם צופה ומייחל להם [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהרשעים זוכים להצלחות מרובות כל כך, עד שהן עולות וגודשות הרבה מעבר למה שלבם ציפה, ייחל או אפילו יכול היה לחשב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא]. יש המוסיפים כי הצלחתם גדולה אף יותר ממה שאנשים אחרים מסוגלים לצייר בדמיונם [מאירי].
גישה נוספת קושרת חלק זה לתאוותם הבלתי נשלטת של הרשעים. בדרך כלל, הלב חומד יותר ממה שהעיניים רואות, אך אצל אנשים אלו, העיניים משיגות ועוברות את תאוות הלב. הם משוטטים בעיניהם, חומסים ולוקחים כל מה שהם רואים, אפילו דברים שכלל לא חשבו לחמוד מלכתחילה, וכך תחושתם הדשנה עולה על גדותיה ונשפכת החוצה [מלבי"ם, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].