גאוותם של הרשעים המצליחים אינה יודעת גבול, והיא באה לידי ביטוי מובהק בכוח הדיבור שלהם. כיוון שחייהם מלאים בכל טוב ודעתם זחוחה עליהם, הם משתמשים בלשונם כנשק להרס חברתי ולכפירה כלפי שמיא.
המילה יָמִיקוּ נגזרת מלשון המסה וריקבון [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהרשעים ממיסים, מחריבים ומרקיבים בני אדם תמימים ואת רעיהם באמצעות דבריהם הרעים ומעשיהם. מנגד יש המפרשים כי המילה מתייחסת לדיבורם הרקוב והמסריח המלא בלעג [ביאור שטיינזלץ], או להפך, לניסיון צבוע להמיס ולהמתיק את דבריהם כדי לגנוב את לב השומעים ולהישמע כצדיקים [אלשיך].
בהמשך לכך, במילים וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק הפרשנים מסכימים כי הרשעים מדברים ביד רמה, בפרהסיה וללא כל בושה על העושק והחמס שהם מעוללים לאביונים. הם אינם מסתירים את מעשיהם הרעים אלא מתגאים בהם. לעומת זאת גישה שונה מציעה שהם דווקא מדברים בגנותה של מידת העושק, אך עושים זאת בצביעות כדי להטעות את הציבור [אלשיך].
שיא חוצפתם מתבטא במילים מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ. רוב הפרשנים רואים בכך ביטוי לגאווה עצומה ולכפירה. הרשעים מדברים כלפי מעלה בבוז, כדוגמת פרעה וסנחריב, מתוך תחושה שאין שום כוח עליון מעליהם שיעניש אותם. הם מדברים כאילו הם עצמם שולטים משמים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה אחרת, הם מנצלים את סבלם של הצדיקים בעולם כדי לטעון שהעושק מגיע ממרום, ובכך מאשימים את ה' בחוסר צדק [אלשיך].
קריאה ייחודית ושונה לחלוטין מציע המלבי"ם, ההופך את כיוון הפסוק. לשיטתו, המילים מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ אינן מתארות את דיבורם של הרשעים, אלא את גזרת הדין הנאמרת עליהם מן השמים. על פי הנהגת המרום, נגזר על הרשעים שיָמִיקוּ ויימקו, וכן וִידַבְּרוּ מלשון דֶּבֶר ומגפה, כלומר שימותו בייסורים בגלל הרע והעושק שעשו. אולם הרשעים מצדם מצפצפים על גזרה זו, מתעלמים מפקודי המרום וממשיכים בהצלחתם המדומה כאילו אין ביכולתו של ה' להרע להם [מלבי"ם].