הפסוק משקף רגע של משבר אמוני וסערת רגשות עמוקה. המשורר מתאר במבט לאחור את התחושות הקשות והבלבול שאחזו בו לנוכח המציאות שבה רשעים מצליחים, בטרם זכה להארה ולהבנת הצדק האלוהי.
המילים כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי מבטאות את התגובה הרגשית למשבר. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה יִתְחַמֵּץ נגזרת מחומץ, ומשמעותה מרירות, כעס ותחושה של היעדר מתיקות, שכן המשורר לא מצא בלבו שום מחשבה נעימה שתרגיע את מבוכתו [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ, מצודת דוד]. יש המדגישים כי מרירות זו השפיעה על כל חלקי הלב, עד שגם היצר הטוב וגם היצר הרע התחמצו לנוכח שלוות הרשעים [אלשיך]. גישות נוספות מציעות משמעויות שונות למילה זו: יש המפרשים אותה על בסיס לשון חז"ל "חמץ את הדין", ביטוי המעביר תחושה של עיוות ועינוי הצדק [אבן עזרא בשם ר' משה]. מנגד, יש המפרשים אותה דווקא מלשון טהרה וזיכוך, כשלב שבו הלב מתנקה ורעיונותיו מיטהרים [מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק, וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן, מעביר את המוקד מן הלב אל הכליות, הנחשבות במקרא למקום העצה, המחשבה וההתבודדות של האדם [רד"ק, מאירי, שטיינזלץ]. הפועל אֶשְׁתּוֹנָן נגזר ממושג של חדות, כמו חרב שנונה או חץ שנון, והפרשנים מציגים מספר דרכים להבנת פעולתו. גישה אחת רואה בכך ביטוי של כאב פיזי ונפשי, שבו המשורר חש כי כליותיו נדקרות ונפצעות מרוב צער ומחשבות [רש"י, שטיינזלץ].
גישה שנייה מפרשת זאת כתיאור של מאמץ שכלי והרהור פנימי. לפי קו חשיבה זה, המשורר מחדד את כליותיו ואת מוחו, נושא ונותן בינו לבין עצמו, ומחפש עצה נכונה שתפתור את התעלומה [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, מלבי"ם]. גישה שלישית מתארת את התהליך כמאבק רוחני, שבו הכליות פועלות כחצים שנונים נגד היצר הרע, כדי להילחם בו ולהציע עצה טובה שתמנע מהמשורר לאבד את אמונתו בהשגחת ה' [אלשיך]. לבסוף, יש המקשרים את המילה ללשון שינון ולימוד, כלומר, מתוך ההתבוננות הפנימית והחידוד השכלי, המשורר לומד ומכיר בחוסר הבנתו מול הנהגת הבריאה [מלבי"ם].