קרה לכם פעם שהרגשתם כל כך מבולבלים וכועסים עד שזה ממש כאב לכם בפנים? לפעמים, כשרואים דברים שנראים לנו לא הוגנים, מתחוללת בתוכנו סערה של רגשות. המשורר שכתב את המזמור הרגיש בדיוק כך. הוא ראה אנשים רעים שמצליחים בחיים, ולפני שהבין את הצדק של ה׳, הוא היה במשבר גדול.
הוא מתאר את ההרגשה הקשה הזאת במילים יִתְחַמֵּץ לְבָבִי. תחשבו על הטעם של חומץ. בדיוק כך הרגיש הלב שלו, מלא במרירות ובכעס. הוא לא הצליח למצוא בתוכו אפילו מחשבה אחת מתוקה ונעימה שתרגיע אותו. לאחר מכן הוא מוסיף וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן. בתנ"ך, הכליות נחשבות למקום שבו האדם חושב ומתייעץ עם עצמו. המילה אֶשְׁתּוֹנָן מגיעה מהמילה שנון, שפירושה משהו חד מאוד, כמו חרב או חץ. מרוב צער, המשורר הרגיש כאילו המחשבות המבולבלות שלו כל כך חדות, עד שהן ממש דוקרות אותו מבפנים.