הפסוק משרטט את דמותם של הרשעים היהירים, שדיבורם הפוגעני אינו יודע גבולות וחוצה את המרחב שבין שמים לארץ.
המילה שַׁתּוּ מתפרשת מלשון שימה, כלומר הם שמו את פיהם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], ויש המפרשים אותה מלשון נביעה ושטיפה, שפיהם רץ וזורם [רד"ק]. רוב הפרשנים מסכימים כי שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם מתאר את עזות המצח של הרשעים המפנים את דיבורם כלפי מעלה כדי לדבר סרה בה' ובמלאכיו [אבן עזרא, מצודת דוד]. הם כופרים בהשגחת ה', טוענים כי אין לו ידיעה במתרחש בעולם התחתון [רד"ק, מאירי], ומלינים על הצדק האלוהי [אלשיך]. גישה שונה מציג האבן עזרא [אבן עזרא], ולפיה הרשעים מתגאים עד כדי כך שהם מתייחסים לאמרות פיהם כאל גזירות שמימיות מוחלטות שאין להשיבם.
חלקו השני של הפסוק, וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ, מחדד את הפער בין מקומם הפיזי לבין יומרתם: אף על פי שהם יצורים ארציים שלשונם מתהלכת בארץ מתחת לשמים, הם מעיזים פניהם לדבר נגד יושב מרום [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא]. במקביל, לשונם משתלחת ופוגעת גם בבני האדם [ביאור שטיינזלץ, מאירי]. הלשון מתוארת כמרגל המשוטט בארץ כדי לחפש ולפרסם פגמים ודופי בצדיקים [אבן עזרא]. מעבר לפגיעה האישית, יש כאן סכנה ציבורית: דברי הכפירה שלהם מתפשטים ומהלכים בקרב המון העם, וגורמים גם לאחרים ללמוד מהם ולהרהר אחר השגחת ה' [אלשיך].
מתוך ראייה רחבה של חומרת הדיבור, חז"ל לומדים מפסוק זה על עוצמתו ההרסנית של לשון הרע. חטאו של המספר לשון הרע מתחיל אמנם בארץ, אך עוונותיו הולכים וגדלים עד שהם מגיעים ממש עד לשמים [תורה תמימה].