הצלחתם של הרשעים בעולם הזה אינה אלא אשליה זמנית, המהווה הקדמה למפלתם המוחלטת. רוב הפרשנים מסכימים כי הטובה המורעפת על הרשעים אינה מעידה על הצלחה אמיתית, אלא היא מלכודת שנועדה להוביל אותם לאבדון.
המילה בַּחֲלָקוֹת מפורשת בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית רואה בכך דימוי לאדם ההולך בדרך חלקה; בתחילה ההליכה נדמית קלה, נוחה וללא עמל, אך לפתע רגליו מועדות והוא נופל במהירות [רד"ק, מאירי, מצודת דוד]. הדרך החלקה מסמלת את השפע שניתן לרשעים בעולם הזה, שנועד לשלם להם שכר על המעט הטוב שעשו, כדי שלא תישאר להם זכות והם יפלו לגיהנום בעולם הבא [מאירי, מצודת דוד, רד"ק]. גישה נוספת מפרשת את המילה כדברי חלקות ופיתוי; ה' מניח לרשעים להתפתות אחר דברים נעימים, ובאמצעותם הם נכשלים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
המילה תָּשִׁית משמעותה תשים או תניח [מצודת ציון]. עם זאת, יש המדייקים כי מילה זו מצביעה על סדר וארגון; ה' אינו מפיל את הרשעים ברגע אחד, אלא מסדר עבורם מערכת הדרגתית של ייסורים, כדי שעונשם יהיה ניכר וגלוי לעין כל [אלשיך].
בסופו של תהליך זה, מגיע השלב של הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת. המילה לְמַשּׁוּאוֹת מתוארת על ידי הפרשנים כשואה, חורבן, שממה ושאיה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, אבן עזרא, מאירי]. בנוסף, יש המפרשים מילה זו מלשון חושך ואפלה, אליהם נופלים הרשעים מתוך צרותיהם [מצודת ציון, מלבי"ם, מצודת דוד]. פירוש ייחודי נוסף קושר את המילה לשורש נ.ש.א, מלשון השלייה ורמאות (כמו "הנחש השיאני"), כך שסוף הפסוק חוזר ומדגיש את רעיון הפיתוי וההטעיה המוזכר בתחילתו [אבן עזרא].