תארו לעצמכם שהייתם צריכים לעבור את המבחן הקשה ביותר בעולם כדי להתקבל לתפקיד חשוב. מלך בבל חיפש קבוצה קטנה ומיוחדת מאוד של נערים כדי שישרתו בארמון שלו, והדרישות שלו היו גבוהות במיוחד. קודם כל, הוא ביקש להביא דווקא יְלָדִים. למה דווקא צעירים? כי ילדים הם כמו דף חלק. הרבה יותר קל ללמד אותם דברים חדשים ולהרגיל אותם לתרבות אחרת לפני שהם גדלים ומתרגלים למה שהכירו בעבר. המלך דרש שהם יהיו כאלה שאֵין־בָּהֶם כָּל־מאוּם. המילה מאום פירושה פגם או חיסרון. כלומר, הגוף שלהם היה צריך להיות בריא ושלם לגמרי. בנוסף, הם היו צריכים להיות וְטוֹבֵי מַרְאֶה, בעלי מראה בריא, חזק ונעים.
אבל יופי ובריאות לא הספיקו למלך. הוא חיפש שילוב נדיר של מראה טוב יחד עם חוכמה עצומה. הנערים היו צריכים להיות וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל־חָכְמָה, כלומר מסוגלים ללמוד ולהכיל המון נושאים שונים. הם גם היו צריכים להיות וְיֹדְעֵי דַעַת, שזה אומר להבין דברים מעשיים כמו רפואה ומדע, וגם להיות כל כך חכמים עד שהם מבינים מה אדם מתכוון להגיד כבר מהרגע שהוא רק מתחיל לדבר. מעבר לזה, הם נדרשו להיות וּמְבִינֵי מַדָּע, כלומר בעלי חשיבה עמוקה, כאלה שיודעים להבין רעיונות חדשים לגמרי בעצמם וגם להסביר את המחשבות החכמות שלהם לאחרים בשפה ברורה.
החלק המאתגר ביותר היה תכונת האופי המיוחדת שנדרשה מהם: היה צריך להיות להם את הכוח לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ. לעמוד בארמון המלך דורש שליטה עצמית אדירה. הם היו צריכים לדעת להתאפק, לא לצחוק, לא לפטפט, ואפילו לעצור עיטוש מתוך כבוד ופחד מהמלך, והכל תוך כדי שהם לומדים קשה מאוד. המטרה של המלך לא הייתה להפוך אותם למשרתים פשוטים, אלא למנהיגים חשובים בממלכה. בגלל שהם כבר היו כל כך חכמים, לא היה צורך ללמד אותם דברים בסיסיים, אלא רק וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים. המלך רצה שילמדו את השפה, הכתב והחוקים של בבל, כדי שיוכלו לדבר איתו ישירות ולעזור לו לנהל את המדינה.