תארו לעצמכם שאתם עוברים לארץ אחרת, והדבר הראשון שעושים שם הוא להחליף לכם את השם. כשדניאל וחבריו הגיעו לארמון המלך בבבל, שר הסריסים נתן להם שמות חדשים בשפה המקומית, בנוסף לשמות העבריים שלהם. למה בעצם? באותם ימים, כשמישהו היה עולה לגדולה ומתחיל לעבוד אצל המלך, היה נהוג לתת לו שם חדש ומכובד. בנוסף, הבבלים פשוט לא הבינו את השמות העבריים, והיה להם קל ונוח יותר להשתמש בשמות בשפה שלהם.
הבבלים רצו לכבד את הנערים, אבל גם קיוו שהשמות החדשים יגרמו להם להשתלב ולהתחבר לאלילים המקומיים. השמות החדשים שניתנו להם היו קשורים לאלילי בבל. למשל, לעזריה קראו עֲבֵד נְגוֹ, שמשמעותו היא "העבד של נגו", שהיה אחד האלילים הבבליים. למרות הכבוד הגדול שקיבלו בארמון, הנערים לא התגאו ונשארו נאמנים לחלוטין לה'.
לדניאל ניתן השם המכובד מכולם, בֵּלְטְשַׁאצַּר. השם הזה כולל בתוכו את המילה "בל", שהיה האליל הראשי של בבל ושל המלך. המלך נבוכדנצר בעצמו ציווה לתת לדניאל את השם הזה, כי הוא הבחין מיד בחוכמה המיוחדת שלו, וגם המילה עצמה מסמלת חוכמה בשפה שלהם.