דניאל, פרק א׳, פסוק ו׳

נסו לחשוב על המון גדול של ילדים שנאספו מכל מיני מקומות כדי לשרת בארמון המלך. מתוך כל הקהל העצום הזה, היו ארבעה נערים שהיו מיוחדים יותר מכולם. המילים וַיְהִי בָהֶם מספרות לנו שהשר של המלך באמת אסף קבוצה ענקית של נערים, והארבעה האלה היו חלק מאותה קבוצה. אבל הם לא היו נערים רגילים. כשאומרים שהם היו מִבְּנֵי יְהוּדָה, הכוונה היא שהם היו בנים למשפחת המלוכה של דוד המלך, נערים ממשפחת אצולה חשובה ומכובדת. השמות שלהם היו דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. למרות שהם מוזכרים יחד, הם לא היו אחים, אלא חברים טובים. מה שהפך אותם לכל כך מיוחדים מכל שאר הילדים היה האופי שלהם. היו להם מידות טובות ותכונות מצוינות, ובזכות השלמות הזו השר של המלך הבין מיד שהם המתאימים והראויים ביותר לעמוד ולשרת בארמון.