דברים, פרק י״ד, פסוק כ״ה

כאשר יבול החקלאי רב והעלאתו לירושלים קשה, מתאפשר פדיון המעשר המעביר את קדושתו אל אמצעי נייד, כך שוְנָתַתָּה בַּכָּסֶף ממש ולא באמצעות החלפה בסחורות אחרות. הַכֶּסֶף מתייחס לחתיכות מתכת שקולות, או לפי הגישה המרכזית למטבע רשמי, ולכן הפעולה וְצַרְתָּ משמעה קשירת הכסף לצרור קטן שקל לשאת, או לחלופין דרישה שהכסף יהיה בעל צורה וחותם. הדרישה שהכסף יהיה בְּיָדְךָ מורה שעליו להיות נגיש ושמור היטב כפיקדון קדוש של ה', החזקה שאף משמשת כסגולה לשמירה על שאר רכושו של האדם. לבסוף, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם מכוון לירושלים, שמרגע הכניסה בשעריה לא ניתן עוד לפדות את המעשר אלא יש להשתמש בו לקניית מזון ולאוכלו שם מתוך קדושה.