דברים, פרק י״ד, פסוק ד׳

התורה מונה במפורש את מיני בעלי החיים הטהורים, ובוחרת לפרט את מיעוט הבהמות הטהורות שעל פני היבשה מטעמי קיצור. הפתיחה במילים זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ כוללת בתוכה מבחינה הלכתית גם את חיות הבר, ומלמדת רעיונית שבעלי החיים המותרים מתאפיינים באופי נוח ונכנע. הרשימה פותחת במין החשוב ביותר, שׁוֹר, המייצג את כלל מין הבקר, ויש שרואים באזכורו המפורש תוכחה לחטא העגל והמחשה שמדובר ביצור שנועד למאכל. הכתוב ממשיך ומונה שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים, כלומר פרט יחיד ממין הכבשים והעיזים, כשהשימוש בלשון רבים מדגיש שבעל החיים מותר באכילה רק אם נולד לאם ממין טהור. בניגוד לחיות הבר המותרות באכילה בלבד, שלושת המינים המבויתים הללו הם היחידים שכשרים גם להקרבה על גבי המזבח.