דברים, פרק כ״ב, פסוק כ״ז

קרה לכם שעמדתם מהצד וראיתם מישהו שזקוק לעזרה דחופה? התורה מלמדת אותנו כאן שיעור חשוב מאוד על צדק ועל החובה שלנו להגן על מי שנמצא בסכנה. כאשר התורה כותבת כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ, היא לא מתכוונת דווקא לשדה של חקלאים, אלא לכל מקום מבודד וריק מאנשים. בעיר בדרך כלל יש מי שישמע ויבוא לעזור, אבל במקום מבודד קשה להזעיק עזרה. לפעמים, כשקורה משהו רע לאדם שטייל לבדו, אנשים עלולים להגיד שזו אשמתו כי הוא יצא לבד למקום מסוכן. התורה שוללת את המחשבה הזו לגמרי וקובעת שהאדם שנפגע הוא חף מפשע לחלוטין, וכל האשמה נמצאת אך ורק על מי שפגע בו. המילים צָעֲקָה הַנַּעֲרָה מסבירות לנו שהיא התנגדה וניסתה להינצל. גם אם היא לא הצליחה להוציא קול של צעקה, אלא רק נאבקה וניסתה לברוח, היא נחשבת למי שעשתה כל מה שיכלה, ואנחנו תמיד דנים אותה לכף זכות. החלק המשמעותי ביותר נמצא במילים וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ. בגלל שלא היה שם אף אחד, לא היה מי שיציל אותה מן הסכנה. מתוך המילים האלה אנחנו לומדים חוק ברור: אם אנחנו כן נמצאים שם ורואים אדם בצרה, יש עלינו חובה מוחלטת לא לעמוד בשקט. אנחנו חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי להציל את האדם שנפגע, גם אם זה אומר שנצטרך להפעיל כוח נגד התוקף. התורה מלמדת אותנו שלהגן על אדם אחר כדי שלא יפגעו בו או יביישו אותו, זו אחת החובות הגדולות והחשובות ביותר שלנו כחברה.