יצא לכם פעם להתאמץ מאוד, אולי לבנות משהו מיוחד או להמציא משחק חדש, ורציתם לקרוא לו על שמכם כדי שכולם יזכרו שאתם עשיתם את זה? משהו דומה קרה לאדם אמיץ שנקרא יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה. יאיר היה למעשה ממשפחת שבט יהודה, אבל הוא היה קשור לשבט מנשה דרך אימא שלו. כשהגיע הזמן להיכנס לארץ, יאיר לא חיכה שיחלקו לו שטח כמתנה. המילה לָקַח מלמדת אותנו שהוא יצא למבצע בעצמו, פעל במסירות ובגבורה רבה, והשיג את השטח בזכות האומץ שלו.
השטח שהוא כבש הגיע עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי. אלו היו שתי אומות קטנות שגרו בצפון ארץ ישראל. מעניין לדעת שהשם וְהַמַּעֲכָתִי מזכיר קצת את המילה למעוך, וזה רומז לנו שהם היו אומה חלשה ורפה.
אחרי שיאיר כבש את האזור, הוא קרא לו על שמו: חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אבל למה להגיד עַד הַיּוֹם הַזֶּה אם משה רבנו אמר את זה ממש קצת זמן אחרי שיאיר כבש את המקום? הסיבה היא שכבוד גדול נעשה ליאיר. הרבה פעמים אנשים כובשים מקומות וקוראים להם על שמם, אבל אחרי כמה שנים כולם שוכחים מזה. לעומת זאת, בגלל האומץ של יאיר והכבוד שהאנשים בדורו רחשו לו, השם שהוא נתן למקום התקבל באהבה, נשאר קבוע ויציב ולא נשכח לעולם.