הכרזתו של יתרו מהווה נקודת מפנה תיאולוגית, שבה הוא מגיע להכרה מוחלטת בעליונותו של ה' ובצדקתו המדויקת. המילים עַתָּה יָדַעְתִּי מעוררות את השאלה האם יתרו לא הכיר את ה' קודם לכן. רוב הפרשנים מסכימים כי יתרו כבר הכיר את ה' והאמין בו, אך בעקבות הניסים ידיעתו העמיקה והפכה מאמונה המבוססת על שמועה לידיעה מוחלטת, מוחשית וברורה [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר, דברי דוד]. יש הסבורים כי שלב זה מציין את התגיירותו המלאה, לאחר שהבין כי לא די בנטישת העבודה הזרה וביחסים אישיים עם הבורא, אלא יש להצטרף לעם ישראל [פענח רזא, חומש קה"ת].
כאשר יתרו מצהיר כי ה' גדול מִכׇּל־הָאֱלֹהִים, הוא מסתמך על ניסיונו האישי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיתרו חקר ועבד כל עבודה זרה שהייתה קיימת בעולם, ומתוך ניסיון מעשי זה עמד על אפסותן והכיר כי הגדולה האמיתית שייכת לה' לבדו [רש"י, גור אריה, אלשיך, צאינה וראינה]. אחרים מדגישים כי אין משמעות הדבר שלאלילים יש כוח ממשי, אלא שה' הוכיח את עליונותו כאשר הכה את כוחות הטבע שהמצרים סגדו להם, דוגמת היאור והשמש, והראה כי אלוהי העמים אינם מסוגלים להציל את מאמיניהם מידו [קאסוטו, רשב"ם, שד"ל].
ההוכחה המוחלטת לגדולת ה' טמונה במילים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. משמעות המילה זָדוּ היא שהמצרים הרשיעו, פעלו בזדון ורקמו מזימה רעה [רש"י, אבן עזרא, רש"ר הירש]. העיקרון המרכזי העולה מכאן הוא ענישה של מידה כנגד מידה. ה' הציל את ישראל והעניש את המצרים באותו אמצעי עצמו שבו השתמשו כדי להרע: הם זממו להטביע את ילדי ישראל ביאור, ולכן טבעו בעצמם בים סוף [ספורנו, שטיינזלץ]. ענישה כה מדויקת מוכיחה כי מדובר בהשגחה אלוהית מכוונת, שכן צירוף מקרים עיוור אינו מעניש את האדם בדיוק באותו אופן שבו חטא [תורה תמימה].
חלק מהפרשנים מדגישים כי העונש החמור לא בא על עצם השעבוד, שכן ה' גזר מראש על ישראל שיהיו עבדים במצרים, אלא על התוספת האכזרית של המצרים. הם לא הסתפקו בעבדות, אלא פעלו מעבר לגזרה וזממו להשמיד את העם כליל על ידי השלכת התינוקות ליאור, ועל זדון הלב הזה הם נענשו בהשמדה מוחלטת [רמב"ן, רבינו בחיי, טור הארוך].
חז"ל והפרשנים בעקבותיהם דורשים את המילה זָדוּ גם מלשון "נזיד" (תבשיל), וטובעים את מטבע הלשון "בקדירה שבישלו בה נתבשלו". דימוי זה ממחיש כיצד המצרים, שעינו את ישראל בעבודת פרך בחומר ולבנים המחממים ושורפים את הגוף, ספגו עונש דומה כאשר טולטלו ונשלקו בתוך הים [רש"י, בכור שור, משכיל לדוד]. הדבר מלמד שגזרותיו הרעות של האדם הן אלו שמביאות עליו בסופו של דבר את עונשו [פרדס יוסף, נחלת יעקב].
מתוך כך עולה התשובה לשאלה מדוע דווקא ענישה של מידה כנגד מידה מוכיחה שה' גדול מכל האלוהים. הפרשנים מסבירים כי שרי מעלה, כוחות הטבע או אלילים שבהם האמינו העמים, מוגבלים לתחום פעולה אחד בלבד (למשל, כוח של אש אינו יכול לפעול במים). המצרים חטאו לישראל בכל דרך אפשרית, והעובדה שה' העניש אותם במדויק בכל יסודות הטבע – במכות השונות ובים – מוכיחה שהוא אינו מוגבל לכוח פרטי כזה או אחר. הוא שולט על כל הכוחות כולם, פועל בכל דרך שירצה, ולכן הוא באמת עליון על כל כוח אחר במציאות [ספורנו, מלבי"ם, תולדות יצחק, חתם סופר, העמק דבר].