לאחר ששמע יתרו שמועות כלליות מפי עוברי אורח על יציאת מצרים, מתיישב כעת משה לספק לו את התיאור המדויק והמלא. הפרשנים מעלים את השאלה המתבקשת: מדוע משה צריך לספר ליתרו את מה שכבר שמע?
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמשה ביקש לגלות ליתרו פרטים חדשים ועמוקים שלא ניתן היה לשמוע בחוץ. בין היתר, משה הוכיח לו שהשעבוד המצרי פקע לחלוטין, ואף גילה לו סודות רוחניים, כמו העובדה שה' העניש לא רק את המצרים בשר ודם, אלא גם את שרם הרוחני בשמיים שהסית אותם להרע לישראל [אור החיים, פני דוד, אלשיך]. בנוסף, משה ביקש להסיר מליבו של יתרו ספקות תיאולוגיים. יתרו תהה שמא העונשים הכבדים שהונחתו על המצרים היו אכזריים מדי, ומשה הסביר לו את מידת הצדק שבהם. הוא אף הבהיר שהרכוש הרב שישראל הוציאו ממצרים אינו גזל, אלא תשלום צודק על שנות עבדות ארוכות, כדי שיתרו לא יחשוב חלילה שהעם חטא בגניבה [תולדות יצחק, שפתי כהן, ביאור יש"ר]. מטרתו הסופית של משה בסיפור הדברים הייתה למשוך את ליבו של יתרו, לקרבו לאמונה בה' ולהכניסו תחת כנפי התורה [רש"י, שפתי כהן]. את הסיפור בוחר משה לחלוק דווקא עם יתרו, מתוך כבוד מיוחד לגילו ולחכמתו [ברכת אשר].
כאשר משה מתאר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, הוא מדגיש שהדבר נעשה עַל אוֹדוֹת יִשְׂרָאֵל. הפרשנים מסכימים כי משה, בענוותנותו, הבהיר ליתרו שהנסים העצומים לא התרחשו בזכות מנהיגותו שלו, וגם לא רק כדי להעניש את פרעה על גאוותו, אלא נבעו מאהבתו העמוקה של ה' לעם ישראל ובזכותם בלבד [העמק דבר, נחל קדומים, חומת אנך, קאסוטו].
בהמשך דבריו, חושף משה גם את הקשיים שליוו את המסע, ומתאר אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ. המילה הַתְּלָאָה נגזרת משורש לא"ה (כמו המילה עייפות או לאות), ומשמעותה צרה כה קשה ומתישה, עד שלאדם קשה לשאת אותה או אפילו לתאר אותה במילים [אבן עזרא, רש"י, ביאור יש"ר]. תלאות אלו כללו את רדיפת המצרים אל תוך ים סוף, את הרעב והצמא במדבר, ואת המלחמה הפתאומית שכפה עליהם עמלק [רשב"ם, ספורנו, רבנו בחיי, קאסוטו].
למרות כל אלו, הפסוק נחתם במילים וַיַּצִּלֵם ה'. הצלה זו מוכיחה את ההשגחה הפרטית של ה' על עמו. משה מדגיש בפני יתרו כי גם ברגעים שבהם עם ישראל חטא או גילה חולשה בדרך, ה' לא עזב אותם ליד המקרה, אלא חילץ אותם מכל צרה בחסד גמור ומתוך רחמים [ספורנו, משכיל לדוד, אלשיך].