שמות במקרא אינם רק אמצעי זיהוי, אלא מצבות זיכרון היסטוריות ורוחניות. חזרת הכתוב על שמות בניו של משה בדיוק ברגע האיחוד המשפחתי במדבר, משמשת כהזדמנות להתבוננות עמוקה על זהות, גלות והכרת הטוב.
אף על פי שאין זה זמן לידת הבנים, התורה עוצרת לפרש את שמותיהם כדי להביע הודאה פומבית לה' על החסד שעשה עם משה – מאדם נרדף שניצל מחרב פרעה, למנהיג המולך על ישראל [רמב"ן, הטור הארוך, תולדות יצחק, ביאור יש"ר]. בנוסף, אזכור טעם השם נועד להבהיר כי מדובר באותו בן שהוזכר בעבר, ולשלול הבנה שגויה כאילו השם מרמז על כך שיתרו גירש את משה מביתו [אור החיים]. חזרה זו גם מוכיחה שמשה מעולם לא הסתיר מחמיו את עברו ואת הקשר העמוק שלו לאחיו המשועבדים במצרים [רש"ר הירש].
הכתוב בוחר להדגיש שמדובר בילדיה של צפורה וקורא להם בָנֶיהָ, ולא "בניו". הדבר נובע מכך שהיא זו שגידלה אותם לבדה לאחר ששולחה ממנו, והם אלו שמקשרים אותה כעת בחזרה למשה [העמק דבר]. יש הסבורים כי הדבר נועד להראות שצפורה מצאה חן בעיני משה בזכות ילדיה [אלשיך], או משום שהוודאות ההורית תמיד מיוחסת לאם בעוד האב הוא בגדר ספק [שפתי כהן].
מבחינה לשונית, השם גֵּרְשֹׁם מורכב מצירוף המילים "גר שם" [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], כאשר משמעות המילה גֵּר בהקשר זה אינה אדם שהמיר את דתו, אלא תושב ודייר [נתינה לגר]. קריאת השם נבעה מפחדו של משה שמא בניו, הגדלים בנוחות של מדין, יטעו לחשוב שזוהי מולדתם. השם נועד להזכיר להם תמיד שהם בגלות, ושאיפתם צריכה להיות מכוונת לארץ ישראל [פרדס יוסף].
הפרשנים חלוקים לגבי משמעות הזמן במילה הָיִיתִי. יש המפרשים זאת כלשון הווה, כלומר "אני עכשיו גר" [חזקוני]. לעומתם, יש הטוענים כי מדובר בלשון עבר מובהקת: אדם נחשב לגר ונודד רק עד שנולדים לו ילדים, אך מרגע שהקים משפחה, תחושת התלישות פוסקת [פענח רזא]. גישה נוספת מציעה שמשה חווה כעת הארה: בעבר חשב שרק מדין היא אֶרֶץ נׇכְרִיָּה, אך כעת, כשהוא מוביל את עמו לארץ הייעוד, הוא מבין שגם מצרים הייתה ארץ זרה, וכעת הוא כבר איננו גר [קאסוטו]. צירוף המילים אֶרֶץ נׇכְרִיָּה מדגיש מצב קשה יותר מסתם גרות בארץ המולדת [מלבי"ם], ויש שדורשים זאת כרמז לאשתו של משה, שהגיעה מאומה זרה [שפתי כהן].
הפסוק משתמש במילה הָאֶחָד ולא במילה "הראשון". בחירה זו רומזת למנהג קדום בנישואין מעורבים, שבו חילקו ההורים את חינוך הילדים: צפורה לקחה את הבן הראשון וגידלה אותו על פי מנהגיה (ולכן לא מופיע שם ה' בשמו של גרשום), ואילו משה לקח את הבן השני. אזכור הדברים כעת נועד להראות כיצד עתה כולם – צפורה, הבנים ויתרו – באים להכפיף עצמם לדת ישראל [תולדות יצחק].
מסורת נוספת קושרת זאת לתנאי שהציב יתרו לפני הנישואין, לפיו הבן הראשון יוקדש לעבודה זרה. המילים כִּי אָמַר חושפות את חוסר האונים של משה, שהסכים לכך מאונס ומתוך הבנה שהוא רק זר חסר כוח במקום זר [קיצור בעל הטורים, נחל קדומים, שפתי כהן]. מבחינה תחבירית, המילים כִּי אָמַר מיוחסות ישירות למשה [רמב"ן, ביאור יש"ר], ויש המפרשים שמשה אמר את הדברים רק בלבו, מתוך פחד משלטונו של פרעה שהגיע עד מדין [אלשיך].