עצתו של יתרו למשה מהווה רגע מכונן בעיצוב מערכת המשפט וההנהגה של עם ישראל. הביקורת המושמעת אינה מופנית כלפי עצם עשיית הדין, אלא כלפי השיטה שבה הדברים מתנהלים, תוך התייחסות להשלכותיה על המנהיג, על העם ועל היחסים שביניהם.
הכתוב פותח במילים חֹתֵן מֹשֶׁה, ולא מסתפק בכינוי הקצר "חותנו" כפי שהיה מצופה מתוך ההקשר התחבירי הקודם. רוב הפרשנים מסכימים כי שינוי לשוני זה נועד לחלוק ליתרו כבוד, ולהדגיש את מעמדו כחותנו של מלך [רש"י]. הדגשת ייחוסו וזהותו החשובה מופיעה דווקא כאן, רגע לפני שהוא מעז להוכיח את משה ולתת לו עצה גורלית, כדי לתת משנה תוקף ומשקל לדבריו [דברי דוד, ברכת אשר על התורה].
כאשר יתרו מכריז לֹא־טוֹב הַדָּבָר, הוא מבהיר כי ההתנהלות הנוכחית אינה טובה בעיניו [חזקוני]. אין הכוונה שעצם דרישת ה' ושפיטת העם היא פעולה פסולה, אלא שאֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה – הדרך שבה הדברים נעשים כעת – חסרה ואינה מבוצעת בשלמות הראויה [העמק דבר].
הפרשנים מציגים מספר רבדים להסבר הפגם שבשיטת משה, שעיקרה הוא ישיבתו לדון את העם לבדו:
הרובד הפיזי והמעשי: המשא הכבד יגרום למשה לקרוס וליבול כעלה הנושר מעצמו, ובמקביל יתיש את העם שיישאר נבוך ומתוסכל בהמתנה ארוכה ללא מענה משפטי זמין [אבן עזרא, מלבי"ם].
הרובד הרוחני: העייפות העצומה והלאות שייגרמו למשה מרוב משפטים, עלולות לנתק את דבקותו בה' ולמנוע ממנו את קבלת הנבואה [רלב"ג].
הרובד החברתי: יתרו מבקר את העובדה שמשה דן יחידי. כאשר שופט פוסק דין לבדו, בעל הדין שיצא חייב מפנה את כל זעמו כלפי השופט, מקנטר ומבזה אותו. לעומת זאת, כאשר ישנו הרכב של מספר דיינים, האחריות מתחלקת ומונעת איבה ושנאת חינם כלפי דיין ספציפי [חתם סופר].