משה רבנו פורס בפני יתרו חותנו את מהות הנהגתו, שאינה מסתכמת בניהול טכני של העם, אלא משלבת בין עשיית צדק חברתי לבין חינוך רוחני והנחלת דבר ה'. בתשובתו, משה מחלק את תפקידו לשני מישורים עיקריים: הכרעה בסכסוכים משפטיים, והוראת התורה והמצוות.
כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי
הפרשנים עומדים על המעבר התחבירי בפסוק מלשון רבים ("להם") ללשון יחיד ("בא"). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בא מתייחסת אל התובע, כלומר, כאשר יש לעם סכסוך, מי שיש לו את הטענה והתביעה ניגש אל משה. גישה אחרת מפרשת כי המילה בא אינה מתייחסת לאדם אלא למושג דָּבָר עצמו, כלומר הסכסוך, הדין והדברים הם אלו שמובאים לפני משה [שד"ל, מלבי"ם, קאסוטו]. יש המציינים כי הפנייה למשה נעשתה לעיתים על ידי גדולי העם וראשי הציבור בעניינים הנוגעים לכלל [ספורנו]. מאחר שבמדבר בני ישראל ניזונו מהמן ולא עסקו במסחר, יש מהפרשנים שמסבירים כי לא היו ביניהם סכסוכי ממון של ממש, והשאלות שהובאו לפני משה היו שאלות תיאורטיות לקראת כניסתם לארץ, או שאלות הנוגעות לענייני טומאה וטהרה בגופם [נחלת יעקב, פרדס יוסף, תורה תמימה].
וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ
משה יושב על כס המשפט כדי להכריע בסכסוכים, אך התורה רומזת כאן לשני סוגי פסיקה. המילה אִישׁ מייצגת את הדין הנוקב והשורשי שאין בו פשרה, בעוד המילה רֵעֵהוּ מסמלת דין שמסתיים בפשרה ובשלום, כך שבעלי הדין נפרדים זה מזה כרעים [תורה תמימה]. עשיית הצדק דורשת שמשה לא ישמע צד אחד לבדו, אלא יפסוק רק כאשר שני הצדדים ניצבים לפניו יחד [פרדס יוסף]. מעבר להיבט המשפטי, פניית העם למשה נבעה גם מכך שראו בו אב רחמן הדואג לשלומם, ואליו יכלו לגלות את מסתרי ליבם. במקרים שבהם משה נדרש לפסוק בדין הדומה למקרה שכבר פסק בו בעבר, אך הפעם ההכרעה הייתה שונה, הוא הקפיד לנמק ולהסביר את טעמיו כדי למנוע חשד ופתחון פה [דברי דוד].
וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו
החלק השני של תפקיד משה אינו קשור לסכסוכים, אלא לרצון העם ללמוד מה ראוי לעשות ולהתקרב לה'. מכיוון שאירוע זה התרחש לפני מתן תורה בסיני, הפרשנים מסבירים כי משה לימד את המצוות שכבר ניתנו לישראל במרה, או את שבע מצוות בני נח [חזקוני, ברטנורא]. לחלופין, ייתכן שמדובר בהוראות שעה פרטיות שפסק משה על בסיס עקרונות הצדק האלוהיים [שד"ל].
הפרשנים מצביעים על הבחנה מהותית בין שני המושגים בחלק זה של הפסוק. חֻקֵּי הָאֱלֹהִים הם כלל המצוות המעשיות, המגבילות את העשייה האנושית לתחומי המוסר וההתנהגות הראויה. פעמים רבות מדובר בגזירות שאין השכל האנושי יכול לעמוד על טעמן המלא בכוחות עצמו, ולכן נדרשת הוראה אלוהית מפורשת מפי נביא [העמק דבר, מלבי"ם, רש"ר הירש]. לעומת זאת, תּוֹרֹתָיו מייצגות את ההלכות הפרטיות של כל מצווה, וכן את הלימודים הפנימיים, הרוחניים והאמוניים, כגון השגחה, נבואה, שכר ועונש ותיקון המידות, אשר מפרים את נפש האדם באמת ובטוב.
מילוי שני התפקידים הללו, שיפוט ולימוד, דרש התנהלות שונה. בעוד שבזמן המשפט משה ישב ובעלי הדין עמדו לפניו, הרי שבזמן הוראת התורה, על פי המסורת, גם הרב וגם התלמידים עמדו ביראה [מזרחי, העמק דבר].