שמות בניו של משה אינם רק ציוני דרך משפחתיים, אלא משקפים את המאורעות המרכזיים בחייו ואת הקשר העמוק שלו עם ה'. קריאת שמו של בנו השני, אליעזר, מהווה הצהרת תודה על הצלתו הפלאית של משה מידי שלטון מצרים.
הכתוב מכנה את אליעזר הָאֶחָד, למרות שהוא הבן השני (לאחר גרשום). הפרשנים מציעים מספר כיוונים לתופעה זו. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שמדובר במנהג לשוני שגור בשפה המקראית, שבה לעיתים משתמשים במילה "אחד" במקום "שני" [אבן עזרא, אבי עזר].
מנגד, יש שמסבירים זאת על רקע כרונולוגי: אף על פי שאליעזר נולד שני, האירוע שעל שמו הוא נקרא – ההצלה מפרעה – קדם להליכתו של משה לארץ נכריה, שעל שמה נקרא הבן הראשון [אור החיים, חזקוני].
גישה נוספת רואה בתואר הָאֶחָד עדות לייחודו של אליעזר. הוא היה מיוחד בפני עצמו, שממנו עתיד היה לצאת זרע רב [רבנו בחיי, העמק דבר]. לידתו סימלה עבור משה התחלה חדשה [מלבי"ם], ויש שאף דורשים את התואר על שם התנא רבי אליעזר בן הורקנוס, שעתיד לצאת מחלציו [רבנו בחיי, הדר זקנים]. מנגד, יש המסבירים כי גרשום הבכור הוקדש לעבודה זרה כתנאי של יתרו חותנו, ולכן אליעזר הוא "האחד" שהוקדש כולו לשם שמים [פענח רזא].
עולה השאלה מדוע המתין משה לקרוא לבנו על שם ההצלה מפרעה רק בלידת בנו השני, ולא עשה זאת מיד עם לידת בנו הבכור. הפרשנים מסבירים כי כל עוד פרעה הראשון היה בחיים, משה לא הרגיש בטוח לחלוטין והיה נתון בפחד מתמיד. רק לאחר שפרעה מת וה' בישר למשה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשו, חש משה שניצל לגמרי, ולכן קרא לבנו שנולד באותה עת בשם המסמל את ההצלה המוחלטת הזו [ספורנו, בכור שור, קונטרס חיבה יתירה].
מבחינה תחבירית, במילים כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, חסרה המילה "אמר", אך היא משתמעת מהפסוק הקודם שעוסק בגרשום, כלומר: "כי אמר אלוהי אבי בעזרי" [אבן עזרא]. המילה "בעזרי" מדגישה שהנס נעשה בזכותו האישית של משה, ולכן הוא זכה לראות את ההצלה במו עיניו [אדרת אליהו].
המילים וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה מתארות את רדיפתו של פרעה אחר משה כדי להורגו לאחר הריגת המצרי [רלב"ג]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, בעקבות מדרשי חז"ל, היא שלא מדובר רק בהצלה מופשטת, אלא בנס פיזי גלוי שהתרחש ממש על במת ההוצאה להורג. כאשר תפסו את משה וביקשו להתיז את ראשו, נעשה צווארו קשה כעמוד של שיש, והחרב לא יכלה לפגוע בו [רש"י, מזרחי]. יתרה מזאת, החרב החליקה מצווארו של משה והרגה את התליין המצרי שניסה לבצע את גזר הדין [תורה תמימה, מגלה עמוקות].
ההצלה לא הסתיימה בנס זה בלבד. כדי לאפשר למשה להימלט לחלוטין, התרחשו נסים נוספים: מלאך ירד וקיבל את דמותו של משה כדי לבלבל את השומרים שתפסו אותו במקום את משה, ואנשי פרעה הוכו בסנוורים, בחירשות ובאילמות, כך שלא יכלו לראות לאן ברח או לצוות על רדיפתו [מזרחי, דברי דוד]. הקפדת הכתוב לציין שניצל מֵחֶרֶב פַּרְעֹה ולא רק "מיד פרעה", באה להדגיש את הנס המוחשי של החרב עצמה שהונחה על צווארו ולא פגעה בו [אדרת אליהו, דברי דוד].
שמות אלו מוכיחים כי בניו של משה לא היו רק תוצאה של שהות זמנית בנכר, אלא נשאו משמעות עמוקה בחייו. הבנה זו היא שהניעה את יתרו להביא אותם בחזרה אל משה [ביאור שטיינזלץ], שכן הביטויים שליוו את לידת אליעזר משתלבים היטב עם מוטיב ההצלה הכללי של עם ישראל המופיע לאורך הפרק כולו [קאסוטו].